גם אם ימינה הייתה מקבלת שמונה מנדטים, ולא רק שבעה, אי אפשר היה להגדיר את התוצאה אלא כאכזבה עמוקה. לציבור האמוני מאגר זמין של לפחות 12 מנדטים, כפי שהשתקף בתחילת הקמפיין בסקרים האופטימיים יותר של ימינה (שלא נדבר על מאגר כל הכיפות הסרוגות בציבור הישראלי, שמתקרב למספר כפול מזה), ואם מתוך המאגר הזה ימינה הצליחה להביא רק שבעה מנדטים, חובה עלינו להכיר בכישלון ולקרוא לו בשמו.
אבל האכזבה עמוקה יותר, שכן לא עברה שעה קלה מעת פרסום המדגמים, וכבר יצאה ההודעה על פיצול הרשימה וזרתה מלח על הפצעים. לטעמי זהו הדבר החמור יותר. אמנם היה ברור לכולם שמדובר בגוש טכני, ואת הפיצול הזה אפשר בהחלט להצדיק, אבל זו הצדקה פורמלית בלבד; מהותית הוא מעיד על מחלה עמוקה המקננת בליבו של הציבור האמוני.
התוצאה האלקטורלית המאכזבת איננה מפתיעה. היא הייתה רשומה בגדול על הקיר מרגע שניתן לרשימה השם "ימינה". האסטרטגיה של הקמפיין, אסטרטגיית "גם אנחנו ביבי", לא הייתה מסוגלת להניב הרבה יותר מכך. חוסר היכולת להשתחרר ולהיבדל מנתניהו ומהליכוד, התלות הפוליטית בהם והחיבוק שניתן לנתניהו לאורך כל הקמפיין למרות יחסו ההפוך, לא יכלו להסתיים אלא במשתה קולות מהסוג שכבר ראינו פעמיים בעבר. אם כל מה שיש לנו להציע הוא "ימין פלוס מע"מ", כפי שכיניתי בלעג את הפוליטיקה הזו בעבר, אין שום סיבה שהבוחרים לא ילכו למקור.
הכישלון אינו רק או בעיקר של איילת שקד; על בסיס האסטרטגיה הפוליטית כפופת הקומה והכושלת הזו שום מועמד אחר לא היה מביא אפילו את התוצאה שהיא הביאה. שורשו של הכישלון איננו במישור הפוליטי; הוא נעוץ בכך שאין לציבור האמוני אידיאולוגיה פוליטית עצמאית וסדורה, להבדיל מתורה ומאידיאליזם, שמהם יש לנו למכביר. זו הסיבה שהוא לא יכול להציע חלופה פוליטית לליכוד, ומה שחשוב יותר, שהוא לא מסוגל למלא את תפקידו ההיסטורי בתהליך התחייה. אם לא נבוא אל הציבור הישראלי עם בשורה אידיאולוגית מגובשת ועצמאית, שהיא תנאי לניהול פוליטיקה משוחררת, נמשיך להיות כוח שולי בפוליטיקה הישראלית.
וכשאין אידיאולוגיה מגובשת, לא פלא שהפיצול והפירוד הפוליטיים עושים בנו שמות. ההכרזה הנמהרת על פיצול ימינה, בלי להמתין ולו רק רגע אחד לראות אם וכיצד אפשר להמשיך יחד, מעידה שהשסע העמוק שנוצר בעקבות הפרישה של בנט ושקד מהבית היהודי לא אוחה כלל, ושהפצע עודו מדמם. כשמביטים מעבר לימינה, למחנה האמוני כולו, וזוכרים שהוא ניגש לקו הזינוק של הבחירות עם לא פחות משש רשימות שונות, מבינים עד כמה עמוק המשבר. הרעל שהופץ מכל עבר וחדר לנימי הנימים של הציבור, ההכפשות ההדדיות, שנאת החינם, הדינים הקשים והביקורת ההרסנית, זרעו חוסר אמון הדדי כל כך עמוק, שבאמת לא פלא שהמחנה התפורר ואנשיו נפוצו לכול עבר.
הן הצורך להתארגן פוליטית בתנועה אחת, והן הצורך לגבש אידיאולוגיה פוליטית עצמאית ורלוונטית, יהודית ולא רק ימנית, מחייבים את הציונות הדתית לקחת לעצמה פסק זמן באופוזיציה. אי אפשר להמשיך כך. תפקידנו ההיסטורי לא מותיר לנו ברירה אחרת. אנחנו זקוקים להבראה ושיקום עמוקים, והעיסוק בפוליטיקה השוטפת והביצועית כחלק מהקואליציה לא יאפשר לנו אותם. רק מעמדה פוליטית אופוזיציונית לליכוד אפשר לפתח אידיאולוגיה ביקורתית כלפיו.
הצעד לאחור מתבקש גם לאור התמונה הפוליטית הכללית. התיקו הפוליטי המתמשך והקרעים והשסעים בעם מחייבים מה שנקרא "ממשלת אחדות", תהיה מתוכנתה אשר תהיה, עם נתניהו ובראשותו או כבר בלעדיו. אין צורך להיאחז בקרנות המזבח ולהתעקש על קואליציית ימין. אפשר לשחרר קצת. לא יקרה אסון. אכן, תוכנית טראמפ־נתניהו מעבר לפינה, אבל הסיכויים שהיא תצא אל הפועל אינם גדולים כידוע, ונוכל לשם כך לסמוך בינתיים על הגורמים בליכוד הנאמנים לארץ ישראל ולהתיישבות. בכל מקרה, גם מהאופוזיציה אפשר להיאבק בתוכנית, אם יהיה צורך, ומאבק כזה גם יעלה בקנה אחד עם הצורך בהתגבשות אידיאולוגית.
אפשר שיהיו גורמים בימינה שאצה רצה להם הדרך לשבת בממשלה בכל מחיר. אין בעיה. שיצטרפו. אבל הגורמים האידיאולוגיים יותר, הפועלים מתוך ראייה היסטורית ארוכת טווח ולא רק טקטית־ביצועית, מי שיודעים ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", אמורים להבין עד כמה חיוני לפעמים לקחת צעד לאחור ולשפץ את הבית מיסודותיו.
