זמן קצר לפני הגשת הרשימות לוועדת הבחירות המרכזית התאחדו מפלגות ורסיסי מפלגות להתמודדות משותפת: המחנה הדמוקרטי, העבודה־גשר, ימינה והרשימה המשותפת. בהמשך חברה גם מפלגת זהות לליכוד.
המגמה הזאת, שנובעת בראש ובראשונה מהעלאת אחוז החסימה, היא חיובית. ראשית, איחודים כאלה מונעים "בזבוז" של קולות הניתנים לרשימות שלא עוברות את אחוז החסימה. בנוסף, בעשרים השנים האחרונות הכנסת מפוצלת מדי והמפלגות הגדולות חלשות מדי. צמצום הפיצול הפרלמנטרי ישפר את יכולת התפקוד של הכנסת, יקטין את הממשלות – הממשלה היוצאת מנתה 6־5 סיעות, מספר חריג שהקשה מאוד על התנהלותה של הממשלה – וישפר את יכולתה של מפלגת השלטון לקדם מדיניות ברורה התואמת את תפיסת העולם שלה. לבסוף, איחודים כאלה גם תורמים לשקיפות: בניגוד לבריתות והסכמים שנערכים לאחר הבחירות – למשל החבירה של מפלגת כולנו לליכוד מיד לאחר בחירות אפריל 2019 – הציבור מודע מראש לאיחודים, ויכול להחליט אם הוא מעוניין להצביע לרשימה או לא.
אולם אליה וקוץ בה. ביום שאחרי הבחירות, בכנסת עצמה, אין כל ערבות שהרשימות האלה ימשיכו לפעול ביחד, כסיעה אחת. לפי המצב החוקי כיום, כל רשימה משותפת כזו יכולה, מיד לאחר הבחירות, להתפצל בקלות לפי המפלגות השונות המרכיבות אותה. מובן שצעד כזה יגדיל את הפיצול בכנסת ויפגע בהתנהלות בכנסת ובממשלה. הוא גם יפגע פגיעה חמורה בשקיפות ובאחריות של הנבחרים בפני הבוחרים – הציבור הרי הצביע בבחירות לרשימה המשותפת.
עד לעת האחרונה זו הייתה סכנה תאורטית בלבד. רוב הרשימות המשותפות שהתמודדו לכנסת בבחירות המשיכו לפעול יחד במשך רוב כהונת הכנסת. כך עשו גם הרשימות המשותפות שנבחרו ב־2015 – הבית היהודי (ברשימה משותפת עם האיחוד הלאומי), המחנה הציוני והרשימה הערבית המשותפת.
לא עוד. ב־16 בספטמבר, יום לפני הבחירות, שלחו שלושה מראשי ימינה מכתב ליו"ר ועדת הכנסת, וביקשו להתפצל לשתי סיעות נפרדות: הימין החדש, בראשות נפתלי בנט, והבית היהודי־האיחוד הלאומי, בראשות הרב פרץ. מובן שהמכתב לא פורסם בזמן אמת, אלא נחשף רק לאחר הבחירות.
זהו צעד חוקי, אבל מסריח. הפיצול לשתי סיעות קטנות מזיק לתפקוד הכנסת והממשלה, והסתרת המכתב מהציבור הרחב פוגעת קשות באמון הציבור. מי שהצביע ב־17 בספטמבר לרשימת ימינה ידע שהוא בוחר ברשימה בראשות איילת שקד, ולא בשתי רשימות נפרדות (גם אם היה יכול לשער שפיצול כזה ייתכן במועד כלשהו), ובוודאי לא ידע שמנהיגת הרשימה הודחה מתפקידה.
כיצד אפשר למנוע הישנות מקרים כאלה? הפתרון הפשוט ביותר הוא הקשחת התנאים לפיצול סיעות. כאמור, אין כל מגבלה על פיצול מסיעה המתבצע לפי מפלגות קיימות. עם זאת, על פיצולי סיעות שאינם עומדים בתנאי הזה מוטלות סנקציות חריפות ביותר (אלא אם המתפצלים הם שליש מהסיעה). מי שפרש מסיעתו לא יכול להתמנות לשר או סגן שר במהלך כהונת הכנסת, לא מקבל מימון הוצאות שוטפות במהלך הכהונה, ולא יכול להתמודד בבחירות הבאות במסגרת רשימת מועמדים שחברה בה מפלגה שהייתה מיוצגת בכנסת היוצאת. הפתרון הפשוט הוא להרחיב את תחולת הסנקציות האלה, ולקבוע שהן יחולו גם על פיצול מסיעה לפי מפלגות קיימות, בוודאי בשנתיים הראשונות לכהונת הכנסת, שכן פיצול כזה מלמד שהמפלגות לא התכוונו מלכתחילה או לא התאמצו לפעול יחד כסיעה אחת.
פתרון מורכב יותר נוגע להגברת השקיפות בכל הנוגע למפלגות. חובה שמכתב כמו זה ששלחו ראשי ימינה, שיכול להשפיע על שיקולי הבוחרים, יתפרסם ברבים מוקדם ככל האפשר. לצורך כך אפשר למשל לקבוע שכל מכתב הנשלח לגורם רשמי בכנסת, וכל הסכם בין מפלגות, יפורסם מיד. יש עוד לעבד ולחדד את ההצעה, אבל חייבים לקדם את הרעיון שזכות הציבור לדעת קיימת גם במקרים כגון זה. זהו צעד הכרחי בדרך לשיקום האמון הנמוך של הציבור בפוליטיקה ובפוליטיקאים.
