מבוי פוליטי סתום הוא שעתם היפה של החושבים מחוץ לקופסה. מי שחיים ונושמים פוליטיקה ישראלית יודעים שאין דבר כזה "בלתי אפשרי".
ביום רביעי בבוקר התעוררה מדינת ישראל לקטסטרופה פוליטית. כשממש לא ברור כיצד יוכל מישהו להרכיב פה ממשלה. היא החזירה את בעלי הזיכרון הארוך 35 שנים לאחור, ליום שבו עזר ויצמן, פורש ליכוד שהקים את מפלגת "יחד" הקטנה, הדהים את המערכת הפוליטית, והודיע שעם חבריו לרשימה – פואד בן־אליעזר ושלמה עמר – החליט להמליץ על שמעון פרס ולא על יצחק שמיר להרכבת הממשלה. למבוי הסתום קראו אז 60:60, ואיש לא היה יכול אז להרכיב ממשלה. הנשיא דאז, חיים הרצוג, החליט להטיל את התפקיד על פרס, אבל העמיד לרשות הצדדים את יכולותיו הפוליטיות, והפך למתווך בפועל במשימת הרכבתה של ממשלת האחדות הלאומית, ממשלת הרוטציה.
בשבוע שעבר התקשה שלישו של הנשיא דאז, אל"מ במילואים עמי גלוסקא, להיזכר מי נטע בנשיא הרצוג את הרעיון לרוטציה. כנראה היה זה אריק שרון, איש התחבולות הפוליטיות, שהעלה את הרעיון באוזני שמעון פרס כשנפגש איתו בחשאי בביתו של איש העסקים עזריאל ענב. כשהוקמה ממשלת האחדות ב־1984 היא נהנתה מרוב עצום של 97 חברי כנסת, והשלימה את ימיה. בנובמבר 1988 התקיימו לאחרונה בישראל בחירות במועדן.
מי שמנסה למתוח קו ישיר בין האירועים לפני 35 שנה לג'ונגל הפוליטי הנוכחי עלול להיתקל בקשיים, ולא רק כי הפוליטיקה של שנות השמונים אינה דומה לפוליטיקה של ימינו. במערכת הבחירות אז לא התחרו המפלגות בפסילות הדדיות זו של זו. מספר הפעמים בחודשיים האחרונים שבהן הכריזו המועמדים שלא ישבו זה עם זה בממשלה אחת הוא חסר תקדים. ההבדל השני בין אז לעכשיו הוא שמעל ראשו של איש לא ריחף אז כתב אישום. כל שנדרש היה להגמיש עמדות ולהתגבר קצת על שנאות אישיות.
פרט לכך, שררה אז בישראל תחושת חירום שהיום נעדרת מן השיח (למעט בשמאל). לבנון גבתה מחיר כבד של הרוגים, והאינפלציה הרקיעה שחקים. הקרקע הציבורית הייתה בשלה למהלך נועז. מלאכתו של הנשיא העשירי תהיה קשה הרבה יותר מזו של הנשיא השישי.
בימים שחלפו מאז הבחירות, ובאלה שיבואו, תישמע שוב ושוב המנטרה ש"הציבור בישראל מעוניין בממשלת אחדות". קצת קשה להסיק זאת מהתוצאות. בוחרי 31 המנדטים של הליכוד רצו בלהט את בנימין נתניהו, ובוחרי 33 המנדטים של כחול לבן מאוד לא רצו את נתניהו. אם ניקח בחשבון את מפת הגושים – 57 מול 55 – מדובר במשחק סכום אפס. לא אחדות רצו כאן הבוחרים, אלא השמדה הדדית. אם כולם ידבקו בהבטחות, בחרמות ובגידופים שהשמיעו בחמשת החודשים האחרונים, איש לא יוכל להרכיב ממשלה.
אביגדור ליברמן הבטיח ממשלה בלי חרדים ובלי השרים בצלאל סמוטריץ' והרב רפי פרץ. כחול לבן הבטיחה ממשלה בלי נתניהו. ראש הממשלה הבטיח ממשלת ימין בלי כחול לבן. איך יוכלו כל כך הרבה פוליטיקאים שנתנו כל כך הרבה הבטחות ערב הבחירות להפר אותן ביום שאחרי? הרי מיד ישלפו העיתונאים החרוצים (והיריבים הפוליטיים) את שלל ההקלטות וקטעי הווידאו, הציוצים והפוסטים בפייסבוק, שבהם יש הבטחות למכביר שכמובן אי אפשר למלא. התירוץ האולטימטיבי יהיה: אין ברירה, כי הרי לא יהיו בחירות נוספות. יציבות שלטונית, טובת המדינה מעל לכול. זה יהיה תירוץ נהדר, ואפשר יהיה להשתמש בו בלי הבדל ימין ושמאל, דת, גזע ומין.
