אני פוגשת אותה במכולת, בקניות של "ההשלמות" לשבת. בעגלה שלי שמיר, כרשה ושוקולד ש"מישהי" כבר פתחה. היא עם חבילת לחמניות. אנחנו מתחילות לדבר על הקטנה שלי והקטנה שלה. ומתי היא חוזרת לעבודה מחופשת הלידה. והיא מספרת כמה כיף לה בבית, ואיזה חלום היה. ואיך היא אישה יותר שמחה ואמא יותר טובה, אבל אין מה לעשות שבוע הבא היא ממשיכה. למחרת אני יושבת לקפה עם חברה אחרת, היא כבר שנים קרועה בין הבית לעבודה. אני ממשיכה איתה את אותה השיחה מאותו המקום של הפעם האחרונה. היא מגיעה למשרד ומרגישה כמו עובדת גרועה, הכי לחוצה, נותנת הכי פחות שעות. חוזרת הבית ומרגישה כמו אמא גרועה. עייפה, לא מספיקה, הכי לחוצה, נותנת הכי פחות שעות. בשניהם, עיגולי פינות וכיבויי שריפות. כשהיא בעבודה היא לא באמת בעבודה, וכשהיא בבית היא לא באמת בבית.
השיחה הזאת חוזרת שוב ושוב, עם נשים מכל מיני משרדים. עם עורכות דין, הייטקיסטיות ובכלל. אותה שיחה. פעם הן חלמו להגיע רחוק, היום זה השתנה. אל תיתנו להן העלאה, תנו להן אישור לעבוד יום מהבית. אל תיתנו להן בונוס, תנו להן שמונים אחוז משרה. אני לא מבינה – מבין המילים אני שומעת שמתים עליהן בעבודה, מקדמים אותן, מזמנים אותן לכל ישיבה ושיחת ועידה. ועדיין כל כך לא נעים להן כל הזמן. מצד שני, אם הבוסים היו לא מרוצים, הם היו מזמנים לשימוע. מי את חושבת שיודע אם יצאת בשבע ועשרים, באמצע כל הכאוס של הבוקר והגעת בשמונה וחצי, או שנשארת עוד כמה דקות כדי לצאת בנחת ובטוב והגעת עם חיוך ברבע לתשע. את עובדת טובה, מהירה, יעילה. נאמנה, חכמה, יצירתית. יש פער עצום בין איך שאת חווה את עצמך ובין איך שהמעסיקים שלך חווים אותך.
מצד אחד בא לי להגיד לה: אז תעזבי, לקצת, תמצאי משהו אחר. תאמיני לי, תרוויחי יותר ותעבדי פחות, אין על עצמאית. מצד שני בא לי להגיד לה – תנסי. אל תבקשי יום מהבית, תבקשי לעבור לארבעה ימים בשבוע ועוד יום שאת זמינה, ת־נ־ס־י, מה יש לך להפסיד, מקסימום יגידו לך לא. ומצד שלישי בא לי להגיד לה – תחזיקי חזק, זה המקצוע שלך והחלום שלך, עוד מעט הילדים קצת יגדלו, לא יהיו כל כך הרבה ימי מחלה. את חותרת עכשיו קדימה נגד הזרם, אבל עוד כמה שנים הזרם ישתנה וימשיך איתך מהמקום שלך.
משהו אחד ומעציב שמעתי משתיהן, על האחרות. שאצל ההיא זה אחרת, היא מצליחה לשלב. אצל הזאת זה שונה, כי היא בבית. אצל השלישית זה מאוזן. בואו ואספר לכם משהו על ה"אצל האחרות".
זה היה חודש או קצת יותר אחרי הלידה, הבית התפרק. היו עניינים עם כל הילדים, כל הזמן אי־שקט בבית. צעקות וצרחות. באחד הבקרים, לא יכולתי יותר. ניסיתי לישון אחרי לילה של הנקות, אבל אחת הגדולות לא הפסיקה לצעוק ולצעוק ולהרגיז, ועוד ילד בכה בגללה ועוד אחד. ואני במיטה, שמה אטמים, מכסה את הראש עם הכרית. ולא מצליחה להפסיק לשמוע אותה. דקות עוברות ועוד.
ואז התפרצתי החוצה. מה זה התפרצתי, רצתי. מהחדר שלי אליה, תפסתי אותה ונכנסתי בה וצרחתי עליה כל כך חזק ובכזה שיגעון. דאייייי, דאיייי כבררררררר. דאי לצעוק ולעצבן את כולם. דאי להעיר אותי. דאי איתך, דאי. בפעם הראשונה בחיינו הוא נכנס ביני לבינה והתחנן שאירגע. בכיתי וצרחתי, הלב שלי דפק מהר, הגוף שלי שרף. רעדתי כולי. רק רציתי לצאת מהבית. רק רציתי לא להיות שם יותר. ראיתי שהרביעית מוכנה, נבחתי לעברה: בואי, אני אלווה אותך לגן. נעלתי נעליים, חטפתי את העגלה של התינוקת ויצאתי איתה ברגל לגן. אני הולכת ובוכה, מנסה להירגע. מתביישת מהאיש שלי, מאוכזבת מעצמי. הולכות בדממה אני, הילדה והעגלה.
אחר הצהריים בכניסה לג'ודו אני פוגשת מישהי. היא אומרת לי: איך קינאתי בך הבוקר. הלחמיות של העיניים עוד היו נפוחות מהבכי ולא הבנתי על מה היא מדברת. היא המשיכה: ראיתי איך את מצליחה גם בחופשת לידה, אחרי הקיסרי, להתעקש וללוות את הילדה שלך לגן. ללכת בנחת בבוקר, עם העגלה ככה. אם רק היית יודעת, אמרתי לה. לא מסוגלת אפילו להוציא מהפה את מה שהלך שם בבוקר.
מה שאנחנו רואות, זה מה שאנחנו רוצות לראות. וזה מה שאנחנו רוצות בעצמנו בשביל עצמנו. היא רוצה ללכת עם הבת שלה בנחת לגן. אני רק נאחזתי בילדה הרביעית שלי, נשענתי על העגלה וחשבתי איך זה תמיד נראה קל יותר אצל האחרות.
