כשהבמאי פיטר ג'קסון יצר את טרילוגיית סרטי 'שר הטבעות', האתגר המורכב ביותר שלו היה בימוי קרבות הענק המתוארים בספרים: עשרות ולעתים מאות אלפי יצורים שונים ומשונים אמורים להיאבק אלה באלה עד חורמה. עד אז קרבות קולנועיים היו מיוצרים באמצעות ניצבים אנושיים, אלא שבמקרה הזה גם גיוס חירום של כל תושבי אוקיאניה לא היה מספיק. הפתרון הגיע בדמות תוכנת מחשב חדשנית בשם "מאסיב" – ראשי תיבות של Multiple Agent Simulation System in Virtual Environment – שתכליתה לספק בדיוק את מה שג'קסון נזקק לו: הדמיית קרבות ענק באנימציה ממוחשבת. התוכנה כללה אלגוריתם משוכלל של בינה מלאכותית, שהעניק לכל דמות ודמות מערכת קבלת החלטות נפרדת, בזמן אמת. בכל רגע הדמות מכריעה אם תתקוף את הדמות שמלפניה או מאחוריה, באיזה כלי נשק ובאיזו עוצמה.
בבוקר בהיר וחגיגי הגיעו אנשי החברה שפיתחה את התוכנה לתצוגת תכלית מול הבמאי ואנשי ההפקה. המסך נדלק ושני צבאות אדירים, ערוכים זה מול זה, נגלו לעיני הצופים. מנכ"ל החברה לחץ על כפתור והקרב היה אמור להתחיל, אלא שאז קרה דבר מפתיע: כל משתתפי הקרב הניחו את נשקיהם. עשרות אלפי דרקונים ופילים וגמדים וענקים הסתובבו לאחור, ונמנעו מלהתחיל במלחמה. הבינה – מלאכותית לגמרי – הורתה להם שעדיף לחזור הביתה בשלום מאשר להשתמש בחנית או בכידון. רק שינוי באלגוריתם שהכריח את היצורים להילחם למרות האינסטינקט הראשוני שלהם אפשר בסופו של דבר את יצירת הקרבות, וזכייה בכמעט 20 פרסי אוסקר.
לא רק יצורים שהמציאה חברת תוכנה אינם ששים אלי קרב. גם אנשים נורמטיביים נוטים להימנע ממאבק אלים ככל שיוכלו. שירות בצבא שתכליתו להילחם אינו הבחירה הראשונה של האדם הסביר. בארצנו הקטנטונת, כמעט מיותר לומר, אין לנו פריבילגיה להימנע מגיוס לצבא. מדינת ישראל עומדת מיום היווסדה ועד רגעים אלה ממש בפני סכנת השמדה קיומית מצד אויבים הקמים עליה לכלותה כמעט מכל כיוון, ולכן ברור שלחברה הישראלית אין ברירה אלא להתערב באינסטינקט הראשוני והבריא שלא להילחם, ולשנות אותו באמצעות הטמעת תחושת שליחות, נרטיב ציוני ואמונה בצדקת הדרך.
אלא שהציבור הדתי־לאומי לקח את השינוי הזה והלך את האקסטרה־מייל. כל בוגר ישיבה תיכונית, ודאי כל בוגר מכינה קדם־צבאית, מכיר את הטקסטים שמזהים את הצבא עם קדושה, שבשלב מסוים של חייך הופכים את השירות בו לחזות הכול. הרב צבי יהודה, למשל, פסק שחתן יכול לעמוד מתחת לחופה כשהוא לבוש בבגדי צבא, מפני ש"קדושת מדי הצבא בישראל היא קדושה עצמית מקורית". הרב שלמה אבינר ניסח תפילת "לשם ייחוד" שיש לומר כשלובשים לראשונה מדים: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, הריני לובש את המדים הקדושים של צבאנו הקדוש של ה' צבאות… ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתהא חשובה מצוותי לפניך כאילו קיימתיה בכל דקדוקיה ותרי"ג מצוות התלויות בה אמן סלה".
במקום אחר מונה הרב אבינר לא פחות מעשר מעלות הלכתיות של כל מי שמשרת בצבא ההגנה לישראל: מצוות הצלה, הגנה על הארץ, קידוש השם, קדושה, התחזקות בתורה, מידות טובות, תורה לשמה, לימוד מקצוע, הכרת טובה ואהבת ישראל. הרב אבינר הוא כמובן קול מיוחד, שבנושאים רבים אחרים אינו מייצג את המיינסטרים הדתי־לאומי, אבל דווקא בנושא הזה נדמה שהוא מייצג. צה"ל שווה קדושה, בציונות הדתית.
באופן אישי אשמח אם בנותיי יבחרו בבוא העת לשרת בשירות הלאומי, ולא בצבא. הבחירה תהיה כמובן שלהן, ותסתמך כנראה הרבה פחות על רצונותיי ויותר על סביבתן החברתית. ההעדפה שלי נובעת לאו דווקא מטעמים דתיים. כמי ששירת בצה"ל, הצבא בעיניי הוא רע הכרחי. באגפים רבים שלו – בעיקר באלה שרוב החיילות משרתות בהם – הוא מנופח בכוח אדם ומבזבז משאבים. מי שיכול לתרום בדרך אזרחית אחרת, עדיף שיעשה זאת. לבנים הדבר כאמור בלתי אפשרי, ואני מקבל זאת בהכנעה. לגבי הבנות, שירות לאומי משמעותי נראה לי עדיף פי כמה, ברוב המקרים.
אבל בגללכם, רבנים יקרים, יש סיכוי לא רע שבנותיי וחברותיהן יבחרו לשרת בצבא. כי אם הצבא קדוש, מדוע תיגרע מהן הקדושה הזו? אם ראוי לחתן שיעמוד מתחת לחופה במדים, מדוע הכלה צריכה להסתפק בשמלה לבנה ולא לעמוד שם עם דרגות סגן על הכתף? האם חשבתם שיש חומה סינית בין בני המגזר לבנותיו, שמסננת את המסרים האולטרה־קדושתיים שלכם לגבי מהותו של השירות הצבאי כדרגה רוחנית גבוהה? אם אחת מעשר המעלות בשירות הצבאי היא "התחזקות בתורה", כיצד אפשר לומר לנערה בשנת תשע"ח שמה שבשביל אחיה מוביל להתחזקות, בשבילה יתבטא בהידרדרות?
במשך כל שנות האולפנה מלמדים את הבנות שלנו – וטוב שכך – שהן יכולות לעשות הכול. שהן צריכות להשתלב בשוק העבודה הישראלי, בהוויה הישראלית, ובמקביל גם להוביל משפחות דתיות ונאמנות לתורת ישראל. אם הצבא היה נתפס כמטלה שאין ברירה אלא לעשותה – לעשותה היטב, במסירות, בנחישות, אבל מחוסר ברירה – ואז לחזור לתלם הציוני־דתי כאיש משפחה וכחבר קהילה, כל הבנות כמעט היו הולכות לשירות הלאומי בנפש חפצה ובלב מתרונן. אבל כשהצבא הופך לחזות הכול בישיבות, ולחלק בלתי נפרד מהקדושה הדתית ומהתורה, איזו סיבה יש לבת נאמנה למגזר לא לשאוף להיות חלק מהחגיגה?
ועוד נקודה: שירות בצבא אינו דומה למצוות שחלות על גברים בלבד מקדמת דנא, כמו הנחת תפילין או ברית מילה, ושבעקבותיהן אפשר לטעון "נו, לא נורא, אז תהיה עוד מצווה אחת שרק גברים עושים, מה הרעש הגדול". לרוב בנות המגזר יש סבתא, אמא ולפעמים גם אחות גדולה ששירתה בצבא בגרעיני הנח"ל של בני עקיבא, שהיו המיינסטרים בציונות הדתית בדור הקודם. לכו תסבירו להן שפתאום הדבר הזה הפך לקטסטרופה רוחנית.
כפי שחשף העיתונאי קלמן ליבסקינד בשבוע שעבר, השמועות על קפיצה במספר הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל הן פייק ניוז. שיעור המתגייסות עומד בכל השנים האחרונות על כרבע מכל מחזור, עם עלייה קטנה ומתמשכת אך ודאי לא דרמטית כפי שצה"ל מנסה לשווק. אם הצבא יחזור לממדיו הטבעיים והראויים במרחב הדתי־לאומי, יש סיכוי טוב שגם השיעור הזה ירד בחדות.
