מצביעי מפלגת העבודה עזבו אותה הרבה לפני שעמיר פרץ החליט על מיתוג מחודש, כך עולה מניתוח מדגמי של עשרה קלפיות במעוזי המפלגה בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. הנתונים חדים במיוחד ולא מותירים מקום לספק: מצביעיה הוותיקים ביותר של מפלגת השלטון לשעבר, הקיבוצים והמושבים, לא משלשלים פתק "אמת" בקלפי כבר שתי מערכות בחירות ברצף.
בקיבוץ בארי בעוטף עזה, לדוגמה, 443 תושבים – או 66 אחוז – הצביעו עבודה בבחירות. ואז, בבחירות 2019, חלה צניחה של למעלה ממאה בוחרים – 301, או 44 אחוזים בלבד. מאז המספר צנח שוב, כאשר ב-17 בספטמבר, רק 209 מתושבי בארי בחרו במפלגה המסורתית.
נעבור הלאה: ב-2015, 70 אחוז מתושבי קיבוץ צובה, הצביעו למפלגת העבודה, 307 מצביעים בסה"כ. בבחירות 2019 א' הצביעו לה רק 168 מצביעים, ואילו בבחירות האחרונות המספר ירד שוב – 150 בלבד. בכפר ויתקין היו 678 מצביעים למפלגת העבודה בבחירות 2015 (66 אחוז מהקולות), בבחירות 2019 א' התרסק מספר הבוחרים ל-191 (17 אחוזים) ואותו המספר נשמר בבחירות האלו. ברמת יוחנן המספרים לא מפסיקים לצנוח: מ-380 בבחירות 2015, ל-181 בבחירות 2019 א' ועד ל-88 מצביעים בלבד למפלגת העבודה בבחירות האחרונות. וכך זה נמשך.
יש כמה גורמים לצניחת מפלגת העבודה בקרב בוחריה המסורתיים, וקשה להבחין מה מבין כולם היה הגורם המכריע. האם רק צמיחת כחול לבן, שממצבת את עצמה כחלופה שלטונית ופוגעת במעמדה ההיסטורי של העבודה? או אולי גם העובדה שבראש המפלגה עמדו פעמיים מזרחים שאינם תואמים את הציפיות של תושבי הקיבוצים והמושבים.
כך או כך, את התוצאות הקשות של מגוון המשתנים ניתן היה לראות כבר בבחירות הקודמות, עם צניחה של יותר מחמישים אחוז בתמיכה בעבודה.
ככל הנראה, את הנתונים הדרמטיים ראה לנגד עיניו גם יו"ר מפלגת העבודה הנכנס, עמיר פרץ. לכן פעל למיתוג מחדש של מפלגת העבודה. לא חלופה שלטונית שנלחמת משמאל על אותם קולות מול מפלגת הענק, כחול לבן, אלא מפלגה חברתית שפונה לקהלים חדשים, יחד עם אורלי לוי-אבקסיס. פרץ הסתגל למציאות החדשה, ונראה שההימור שלו הצליח. הנתונים שלפניכם יוכיחו שאם הוא היה ממשיך באותו כיוון, עם אותם מסרים של אבי גבאי, המצביעים המסורתיים לא היו תומכים בו, וספק אם המפלגה הייתה עוברת הפעם את אחוז החסימה.
ככל הנראה, סדר האירועים היה נראה כך: חוסן לישראל, תלם ויש עתיד מתאחדות והופכות למפלגה שמסוגלת להיאבק על השלטון מול הליכוד; מצביעיה המסורתיים של מפלגת העבודה נוהרים בהמוניהם לאותה חלופה כבר בבחירות הקודמות; פרץ, היו"ר הנכנס, מזהה את ההתרסקות הצפויה ומסובב את ההגה חזק למחוזות החברתיים. או, בקצרה וכפי שפתחתי – פרץ לא עזב את הקיבוצים, הקיבוצים עזבו את פרץ.
המשך ישיר של התהליך הזה אמור היה להיות הבטחה של פרץ לבוחריו שהוא יישב בכל ממשלה שבה יוכל לממש את הבטחות הקמפיין למצביעיו. לא לבוחר של 2015 שרצה חלופה שלטונית, אלא לבוחר של העבודה 2019 שרוצה חיי רווחה, טיפול רפואי טוב בפריפריה, עלייה משמעותית בשכר המינימום וכן הלאה. יו"ר העבודה משחק לידי בוחרי העבודה 2015, שחלקם הגדול אפילו לא הצביעו לו. כשהוא מסרב בכל תוקף להצעות הליכוד לתיקי רווחה ואוצר, הוא למעשה נשאר שבוי מאחור, פשוט תקוע.
פרץ צריך לגלות כעת מנהיגות. עם השפם או בלעדיו. להציג את רשימת הדרישות שלו, ואם זו תיענה, להיכנס לממשלת ימין חברתית ולממש יחד עם לוי-אבקסיס את הבטחותיו לבוחר. אזרחי ישראל, לא רק בוחריו, לא יסלחו לו אם ייתן את ידו (כמו גבאי לפניו) לבחירות מועד ג' במקום להציל את ישראל מהידרדרות חברתית כלכלית שהולכת ותופסת תאוצה. עם יד על ההגה הוא יהיה בין מנווטי הממשלה, במקום להישאר בבית בסיבוב הבא. אין לי ספק שמיד אחריו יבוא לממשלה הזו גם ליברמן בשל המיתוג המחודש.
