אני חושבת הרבה על הסבתות של היום ואני מתבאסת בשבילן שאין להן, איך לומר זאת בעדינות בלי להישמע שחצנית… אה.. אחת כמוני. אין מספיק כאלה שיגידו את האמת המורכבת בפרצוף. רגע לפני פרוץ תקופת החגים, האירוחים וההגזמה במשפחתיות – אני רוצה לנסות לדמיין מה הייתי כותבת השבוע, לו היו צפויים להגיע אליי הילדים, החתנים, הכלה והנכדים. אז אשחק אותה לרגע דוברת שלהן. להלן "בשם הסבתא" (מזהירה אתכם, זה לא יהיה טקסט קל):
ילדים אהובים שלי, כן כן, גם אתה החתן שמקפיד לא להגיב כשאני שולחת תמונה "שתהיה שבת שלום" עם ציורים של חלה ונרות מנצנצים בקבוצה. במשך השנה יש בינינו הבנה ברורה. כשאני באה אליכם ביום שלי, אני עושה כמיטב יכולתי כדי לא להפריע לשגרה, וכשאתם מגיעים אלינו לשבת אני מוותרת לחלוטין על השגרה. אני עושה את כל מה שאני יכולה כדי לפנק אתכם ולהיטיב איתכם.
אני יודעת שקשה לכם ושאתם מרגישים את זה. אתם לא ישנים טוב בלילה, אתם לא זוכרים את הפעם האחרונה שבה עשיתם שנ"צ בשבת וכל היום אתם סביב הזנב של עצמכם. מכונות כביסה, כלים בכיור ו'עד מתי נקפל את הכרבוליות שמול הטלוויזיה'. אני יודעת מה אתם חושבים עליי ועל סבא: 'כמה כיף, חיים ללא לו"ז וללא משימות'. מדמיינים שאני מפעילה מכונת כביסה אחת בשבוע ובמקסימום יש אצלי שתי צלחות באותו כיור בו־זמנית.
אני באמת מרחמת עליכם, אין לי אוויר רק מלראות אתכם. אני לא מצליחה להיזכר בימים שבהם כל הטירוף הזה היה החיים שלי, ולמעשה אני כל הזמן אומרת: "בתקופתי זה לא היה ככה". אגב, כנראה כן היה כך ופשוט שכחתי. לכן כשאתם מגיעים לשבת אני משתדלת לספק מלון חמישה כוכבים הכול כלול, עם שלוש ארוחות חמות וג'ימבורי ושירותי שמרטפות 24/7. אני עושה את זה בשמחה ובאהבה, לפעמים יותר בקלות, לפעמים יותר בקושי (כן, זה יהיה נחמד מדי פעם אם תשאלו לשלומי).
אבל אני רוצה להגיד לכם משהו, בחגים זה אחרת. בכל פעם אני מגיעה לסוף החגים כמו הסקוץ' החלבי – גמורה. אז השנה, רגע לפני רצף שבת־חג־שבת־חג־שבת־חג – אני רוצה לבקש מכם – לחשוב גם עליי. או נכון יותר, להתחשב.
יש מין הנחה שלסבתא יש כוחות בלתי מוגבלים וסבלנות אין קץ. אולי שכחתם שאני כבר שבועיים עושה קניות וכבר שבוע מבשלת. ואני עושה את זה באהבה גדולה. גדולה! אבל מרגע שאתם מגיעים אתם מצפים שאספיק לגהץ לכם משהו קטן, גם אהיה עם הילדים, גם אוציא אותם לטיול בחמש לפנות בוקר, גם שהשולחן יהיה ערוך, שהאוכל יהיה טעים וחם, שהמקלחת תהיה נקייה וגם יחכה לכם חדר ממוזג לשנ"צ שיפצה על החיים שלכם. וזו אני שאשמה – כי לציפיות האלה הרגלתי אתכם. אבל אני לא גידלתי פרזיטים. מתי תדעו להסתכל על השני – גם אם הוא, לא עלינו, האמא שלכם?
מרגע שאתם מגיעים אתם מצפים שאני אספיק לגהץ לכם משהו קטן, גם אהיה עם הילדים, גם אוציא אותם לטיול בחמש לפנות בוקר, גם שהשולחן יהיה ערוך, שהאוכל יהיה טעים וחם, שהמקלחת תהיה נקייה וגם יחכה לכם חדר ממוזג לשנ"צ
תגידו, מישהו מוכן רגע לעצור?! גם אם החיים שלכם עמוסים ביותר, לא אני ולא האחים הרווקים שלכם הפכנו לסיפורה של שפחה גרסת ראש השנה 2019. יש פה חג, עם ארוחות וילדים ופעילות מסביב לשעון. זו לא שבת רגילה, למרות שגם בה יהיה נחמד אם מישהו יעזור לפנות כלים. השנה אני מודיעה מראש: זה או שכולנו ביחד, או שלא. תנו יד, תקומו מהספה. תבדקו איתי אם אני רוצה ללכת לבית הכנסת, או אולי אעדיף שאתם תלכו לבית הכנסת עם הילדים ותיתנו לי כמה דקות בבית להתארגן. מבטיחה לכם, תספיק לי שנ"צ קצרה ושקטה של שעה.
אני באמת לא מצליחה לדעת מה ההבדל בין פינוק לניצול. אני גם לא יודעת להגיד מתי זה מפסיק להיות לי כיף ומתחיל להיות קשה. לא ביקשתי עזרה בשוטף, אבל בחגים. בעומס. בשבת־חג־שבת־חג־שבת־חג. תעזרו, תנסו לא להיעלב אלא פשוט לדבר. תבדקו איתנו מה אנחנו רוצים ומה יכול לעזור. תשמרו את הביקורת לעצמכם – אני עשיתי כמיטב יכולתי, וזה המון. אנחנו חודש כבר מנסים להגיע לחג שירצה את כולם, שיהיה יפה וגם נקי ואולי מדי פעם מרגש. ואם התחננתי לתמונה, אל תעשו לי פרצופים, מזה היה לי מספיק כשהייתם מתבגרים.
תנו יד, תפתחו עיניים ושימו לב. אני הבאתי לכם את האיברים האלו, שימו בהם רגש ותנו לי בחזרה קצת מהם.
*
שנה טובה לכל קוראיי וקוראותיי ובני משפחותיהם. שיפה ושונה תהא השנה, אשר מתחילה לה היום.
revitalv@makorrishon.co.il
