בית הכנסת שלנו בבני־ברק לא היה מן המפוארים בעיר. הוא שכן בתוך מקלט של תיכון, עם ריחות לוואי של טחב, ומזגן מקפיא איברים. ובכל זאת, בימי החגים, היינו מחכים בהתרגשות לתפילת הבוקר של ראש השנה. הסיבה הייתה יוסטמן – שליח הציבור המיתולוגי בעל הקול הנעים והמסתלסל משהו, שעד היום אין לי מושג מה שמו הפרטי, כי כולנו קראנו לו פשוט "יוסטמן". התפילה שלו הייתה פשוטה ונטולת מניירות. הוא מעולם לא חידש במנגינות, אף פעם לא שאף להפליא ברעיונות חדשים. שנה אחרי שנה ניצח על אותה תפילת שחרית בנעימים, והכול היו באים לשמוע. גם כאלה שביומיום לא התפללו כלל בבית הכנסת.
עד ששנה אחת, ואני לא לגמרי זוכרת למה בדיוק זה קרה, החליטו הגבאים להביא חזן מבחוץ באלפי שקלים. "אומרים עליו שהוא משהו־משהו", הבטיחו המארגנים. בבוקר ראש השנה הגענו לבית הכנסת מלאי ציפייה. החזן בשווי אלפי שקלים עלה לדוכן מלא הדרת כבוד, עיטור כסף יוקרתי נצנץ מקצה טליתו, ואז הוא התחיל לזמר.
זה היה נורא. במקום סלסולים – קרקורים. במקום המנגינות המוכרות – נעימות שאיש מאיתנו לא הכיר. הגבאים ניסו לרמוז לו שכאן לא מחפשים חידושים אלא את השירים האהובים מבית סבא. והוא בשלו – מלביש על "מלך עליון" עוד מנגינה משונה מאיזו חסידות נידחת, מאריך בתפילה לפני התקיעות ולא שועה לתחושות המתפללים, שמרוב ייאוש החלו לצאת החוצה להפסקות יזומות. שנה אחר כך יוסטמן חזר אל דוכנו, וסדר התפילות שב אל כנו.
שליח ציבור. האם הוא ראוי להיקרא כך כשהציבור אינו מעניין אותו? זהו לא רק עימות ערכי שמתרחש בבתי כנסת. רק לאחרונה פרסמה העיתונאית סטלי סולומונוב פוסט שבו סיפרה כיצד בחרה לחזור לביתה מהחוף כשהיא לבושה בחלקו העליון של בגד הים, ואיך בחור חובש כיפה רדף אחריה עם הערות מקניטות על חוסר הצניעות שלה. "ואז הבנתי", המשיכה וכתבה, "שיום אחד לא אוכל להזמין משטרה, כי המשטרה תהיה שלו".
לא אהיה מאלו שצועקים "הדתה שמדתה" ומבטלים את רגשותיה, כי האמת שהיא צודקת. גבר שמעיר לאישה ברחוב על לבושה זה חודרני. זה חצוף וחסר טעם. אבל האם זה אומר שהבחירה להסתובב ברחוב חצי חשופה היא בחירה עם יותר טעם? תלוי איך מסתכלים על זה.
בשנת 1932, כשהעיר תל־אביב ממש לא הייתה חשודה בדתיות־יתר, פרסמה העירייה שלטים המבקשים מהמתרחצים לא ללכת ברחובות הסמוכים לים בבגדי רחצה. אף אחד לא צקצק אז על הדתה, לכולם היה ברור שצניעות היא לא רק עסק של דתיים, אלא עניינם של בני אדם. שהמרחב הציבורי שואף להרמוניה ולמינימום הסחות דעת.
אי אז בימים, כשהחברה קדמה ליחיד והאינדיבידואליזם עוד לא הפך לערך מקודש, חיו אנשים שהבינו שהם לא לבד בעולם. אבל כמו פולמוס ההנקה בציבור, או כמו הוויכוח מול מתנגדי חיסונים – ככל שהחיים המערביים חודרים אלינו, כך אנחנו מתמכרים יותר לתחושת ה"עצמאי בשטח", למצב הצבירה האנוכי של "האמת שלי" ו"לא רוצה לדפוק חשבון". מה אומרות חסידות ההנקה? הגוף שלי ברשותי. הנוחות שלי קודמת, ולעזאזל עם עשרות הגברים שיבחינו בי וייאלצו להשפיל מבט במבוכה. קודם אני. קודם הצרכים האינטרסנטיים שלי. כנ"ל מתנגדי החיסונים – קודם הבריאות של ילדיי. ולעזאזל עם מאות אנשים שאני עלול לחשוף אותם למחלות מסוכנות.
טכנית, כל אדם רשאי גם להפיח ברחוב כאוות נפשו. אין חוק שאוסר על כך. אבל האם זה ראוי? בסוף השאלה המוסרית הגדולה היא מה ערכו של הציבור בעיני האדם הפרטי. מה רמת הרגישות שהוא מוכן לגלות כלפי תחושותיו על חשבון הנוחות האישית שלו.
בסוגיה הזאת לא קשה במיוחד להכריע מוסרית. בבחירה בין חזן יומרני עם צווארון כסוף בטלית שמתעלם מדרישות הציבור לחזן מקומי שאין לו שאיפות להתעלות על הטעם של בני קהילתו, אני תמיד אעדיף את היוסטמן. כי בסוף, מיהם האנשים הנאהבים באמת? מיהם הטיפוסים הנערצים? אלו שאינם הופכים את עצמם לטרחה על הציבור. אלו שלא עושים מעצמם עניין גדול. אלו שמסוגלים לוותר על הנוחות האישית שלהם לטובת הנוחות האישית של האחר. תהיו נעימים לסביבתכם. תהיו יוסטמנים.
rachelm@makorrishon.co.il
