בראש השנה אני באומן. רבי נחמן אמר פעם, גאר מיין זעך איז ראש השנה. קשה לתרגם את המילים הללו, מיין זעך. כל העניין שלי, כל המהות שלי, כל הליבה שלי, של "ברסלב", של "רבי נחמן" – הכול מתנקז לראש השנה באומן. זאת הסיבה שכל הנחמנים זורמים לשם, לראש השנה באומן. מה אומר לכם, הייתי שם כבר פעמיים, ואין דבר גדול מזה.
חשוב לי להדגיש שאני לא נוסע לאומן השנה. כבר הייתי שם פעמיים, והספיק לי. אבל גם אם אני לא נמצא שם בגופי, גם אם אני לא עולה על מטוס לקייב ואז על הסעה לאומן, גם אם אני לא ישן בחדר עם עוד שלושים גברים זרים וריח של גרביים, גם אם אני לא הולך לתפילות הארוכות, גם אם אני לא נשרף מצער ומגעגועים הביתה, גם אם אני לא צועד על שפת האגם היפהפה ושוקע במחשבות, גם אם אני לא משוחח עם עשרות גברים שבורי לב כמוני, על החיים, עליהם, עלי ובכלל, גם אם אני לא מעשן בלי סוף, ושותה בלי סוף, וצוחק בלי סוף, ובוכה בלי סוף. גם אם אני לא נוסע לאומן, בכל זאת, בראש השנה אני באומן.
רבי נחמן אמר פעם שיש אנשים שישנים את ימיהם. המשפט הזה תפס אותי. עד עכשיו הקרס של המילים הללו נעוץ לי בשפתיים. זו שאלת הליבה של החיים הללו, ורבי נחמן שאל אותה, ככה, בפשטות. יש בני אדם שישנים את ימיהם. יש אנשים שמתהלכים בעולם הזה בעיניים עצומות. הם חיים את החיים שלהם, הם עובדים בעבודות שלהם, הם מגדלים את התינוקות שלהם, הם יוצאים לבירה עם החברים שלהם. הם רואים סרטים ויושבים בבתי קפה, וקוראים עיתונים, וצוחקים מבדיחות קרש. הם מתנהלים, אבל הלב שלהם רדום. יש להם ימים. אבל הם ישנים בהם. והם חייבים להתעורר.
אני זוכר את הפעם הראשונה שבה קראתי את המילים הללו. אני זוכר שהרגשתי, עמוק בבטן שלי, שגם אני ישן את חיי. שרבי נחמן מדבר פה עליי, ואלי. אני זוכר את הבושה שהציפה אותי כשהתחלתי לקרוא את המילים הצלולות האלה, את הנחמה החמימה שהתפשטה בי כשחשבתי עליהן קצת, ואת התחושה שיצאתי ממנה כשקראתי את כל התורה הזו, של רבי נחמן, תורה ס' בליקוטי מוהר"ן. תחושה חריפה של אני חייב להתעורר. ואת התחושה הזאת מרגישים באומן באוויר. בכל פינה, בכל סמטה, בכל דירה, בכל בית כנסת, בכל גינה. כבר בנתב"ג מרגישים אותה. היא בכל מקום. זאת האמת. יש אנשים שישנים את ימיהם, ועשרות אלפי הגברים הללו, שטסים לאוקראינה מדי שנה ועולים לקברו של רבי נחמן, טסים לשם כדי להתעורר.
בראש השנה אני באומן, כמו בכל שנה. אני לא שם ממש, אבל אני שם. הכתבות בעיתונים ובטלוויזיה כבר מדווחות לכם ודאי כמה מגעיל שם, באומן, כמה מטונף שם, כמה צפוף שם. האייטמים בחדשות יתמקדו בסמים ובזונות. ויש סמים, מלא וויד, ויש גם מלא אלכוהול, כל הזמן, בכל מקום. ויכול להיות שיש שם גם זונות, לא ראיתי שום דבר שמתקרב לזה. לא ראיתי שום פרסומת, ולא ראיתי נשים שעומדות ברחוב. לא ראיתי. יכול להיות שיש. אבל גם אם יש, זה לא הסיפור של אומן. תאמינו לי, הייתי שם פעמיים. זה לא הסיפור.
"פעם אחת שאלו חסיד ברסלב, תאמרו לנו, מה הטעם מה שאתם מרגישים בחסידות ברסלב בראש השנה שלכם. ענה ואמר לו, האם אכלת פעם ביצה. ענה, כן. אמר לו, אם כן, תצייר לי הטעם שמרגישים בביצה. וזה אין יכול אתה לצייר. כי אינו מתוק, ולא חמוץ, ולא מר, ולא מלוח. כמו שבביצה, רק כשתטעם – אז תבין הטעם, כן אומר לך גם בזה, אין יכולים לצייר. רק כשתטעם תבין".
קשה להסביר את אומן, אבל בכל זאת אני אנסה. הרי בכולם פועמת איזו כמיהה חמה. קשה לתאר אותה, קשה לתת לה שם. אבל היא שם. הרגש המדגדג הזה שוקק בכולם. וצריך לנחם אותו, צריך לפייס אותו, צריך לתת לו מנחה. יש כאלה שמתנחמים ביוגה, יש כאלה שמתנחמים בריצות ארוכות, יש כאלה שמתנחמים בטיולים ממושכים, או בפוקר עם חברים, או במדורות, או במסיבות אפלות במחילות חמות, או בסמים קשים, או בסמים קלים. יש כאלה שמתנחמים אל מול שקיעות כתומות, ויש כאלה שלא מצאו את הנחמה שלהם עדיין. והם הכי אומללים.
אומן הוא מין מקום כזה, של שקיקה. האנשים שזורמים לשם מסתובבים שם בלי עור. הם פגיעים וחשופים ומתוקים וכנים. הם מתפללים ואוכלים ומתגעגעים וחושבים. הם צוחקים ובוכים, ושרים ורוקדים. ואת הכול הם עושים בווליום גבוה, אבל גם ברכות. קשה להסביר את זה.
ורבי נחמן שם. אני יודע שזה נשמע מטופש. אבל מרגישים אותו שם, בחיי. הרב האומלל, שחי חיי ייסורים, עם שמחה בלב וברק בעיניים. האיש המתוק שצלל אל הייאוש, אל הכאב, אל האהבה, וחזר משם כדי לספר. הרב המתוסבך והנרדף, שהגיע לארץ ישראל כדי להימלט ממנה. המנהיג העדין שידע שלכל אחד מתלמידיו יש ניגון מיוחד משלו. רבי נחמן שם, באוויר, בקדושה ובזוהמה, בעולב ובמתיקות. הוא שם, באומן, כל הזמן. אם הוא לא היה שם, לא היינו נוסעים.
שתהיה לכם, קוראות וקוראים אהובים, שנה מתוקה מתוקה. שנת משמעויות ונחמות. שנת פתיחוּת ורכות ונעימות ואהבה. שתהיה לכם שנה של כמיהה, של שקיקה, של שלום ושל חסד. אני מודה לכם שאתם קוראים אותי, ושמח מאוד לכתוב לכם, אל הלבבות שלכם, מדי שבוע, כבר שנתיים ברציפות. שנה טובה.
