הימים שבין ראש השנה לכיפור הם הימים שבהם יש לנו הזדמנות לעסוק בסליחה. אבל במקום שבאמת נעצור רגע ונעשה חשבון נפש אמיתי בתוך עצמנו, בבית ובחברה, עיקר העיסוק שלנו מסתכם בלומר סליחה.
ובכוונה אני כותבת "לומר", כי איך שלא מסתכלים על זה, אמירת הסליחה הפכה להיות משהו שאנחנו עושים כלאחר יד. מישהו מאיתנו זוכר שסליחה צריך בכלל לבקש? הרי זו לא המילה עצמה שגורמת למישהו פגוע להרגיש טוב יותר, אלא לקיחת האחריות שעומדת מאחוריה והזהירות שבה ניגשים למישהו עם ההבנה שבכוונה או לא בכוונה הכאבנו לו.
רק כשנבקש את הסליחה נַראה לצד השני שזה כואב גם לנו, ורק כשנבקש אותה נאפשר לצד השני להחליט אם להסכים או לא – ובכך נחזיר את הכוח לידיים שלו. לכן גם בעייתי להשתמש בביטוי "סליחה אם פגעתי". זה אפילו גרוע יותר מ"אני אוהב אותך, אבל". הצמדת המילה "אם" למילה סליחה מרוקנת אותה מכל תוכן ומזלזלת בפגיעה, כי אם אתה לא יודע שפגעת – אז למה בכלל לדבר על זה?
אחד הדברים שמוציאים אותי מדעתי הוא אנשים שמבקשים סליחה מכל מי שהם פוגשים לפני יום כיפור. מה לי ולהם, ומה גרם להם לחשוב שהם מספיק קרובים אליי כדי לפגוע בי? וזה בלי לשאול מה אני אמורה לענות על זה.
אי אפשר לפזר את הביטוי הזה לכל אחד, כי סליחה היא דבר ספציפי ואינטימי. אי אפשר לעשות את זה בהודעה ובטח לא אחת כזו שהיא קופי־פייסט לרשימת תפוצה לפני החג. מה גם שרוב האנשים שמהם אנחנו צריכים לבקש סליחה ממש קרובים אלינו פיזית – בבית, במקום העבודה או בכל מקום אחר שבו יש לנו ממשק יומיומי. הם גם אלו שהכי קשה לבקש מהם סליחה. כמה קל למרק את הנפש במחשבות על מי שפגענו בו כשעשינו עליו חרם בשבט נבטים ולפנות אליו בהירואיות של ימים נוראים, וכמה קשה לעשות את זה לאמא, לילד, לבני הזוג ולחבר קרוב.
והסליחה מהקרובים לנו היא הסליחה שכולנו צריכים לשים אליה לב. הם האנשים הכי מובנים מאליהם בחיים שלנו, אלו שלא יעשו דרמה גדולה מכל דבר שנעשה, אבל משהו בלב שלהם ייסדק.
אם באמת טעינו ופגענו, המינימום שאנחנו יכולים לעשות הוא לבקש את הסליחה פנים אל מול פנים ולב מול לב. ולעשות את זה בשפה שבה אנחנו מדברים, כי הערך של "סורי" לא שווה בכלל לסליחה.
בגלל כל הדברים האלו הרבה יותר קשה לבקש סליחה מאשר לסלוח, כמו שהרבה יותר קל להאשים מישהו אחר מאשר להודות בטעות שעשינו. אבל מצד שני, אחרי שהמילה נאמרת כמו שצריך – הכדור חוזר לצד הנפגע שצריך עכשיו לוותר על האגו, להאמין בכנות ולפנות בתוכו מקום לדברים הרבה יותר טובים מאשר כעס.
