בעוד תשע־עשרה שנה יהיה הרבה יותר קשה למצוא לשנה החדשה ראשי תיבות מוצלחים. כל עוד השנה העברית פותחת בת"ש, מתבקש הצירוף הקלאסי "תהא שנת". אבל מה בדיוק נוכל לעשות עם ת"ת? בינתיים יש לנו חיים קלים בתחום ראשי התיבות. שתהיה לנו שנת פריחה, שנת פיתוח, שנת פלפול; הליברלים אולי יבקשו שנת פלורליזם; ייתכן שהפוליטיקאים מתכננים לנו שנת פוליטיקה, ונקווה שזה לא יקרה. ואני רוצה להסתפק בבקשה יהודית עתיקה: תהא שנת פרנסה.
המילה הזו, פרנסה, מופיעה שוב ושוב בתפילותינו, אך כמעט נמחקה מהמילון העכשווי שלנו. היא נמעכה בין שני מושגים שונים, שדחקו אותה מכאן ומכאן: אידיאלים וקריירה. בבני עקיבא ובישיבות התרגלנו לבוז לכסף. למדנו שרק אידיאלים צריכים להנחות אותנו; אבל אם אין קמח אין תורה. אני אומר לפעמים לתלמידיי הצעירים הרוצים לעבוד בקיץ, שאם המעסיק לא מדבר איתם על כסף, זה לא משום שלא נעים לו לדבר על זה, אלא משום שהוא יודע שלהם לא נעים – והוא גם ינצל זאת. כסף אינו קללה ואינו בושה. הוא צורך חיוני.
רבים נוהגים לשיר בכל מוצאי שבת את הפיוט היפה "המבדיל בין קודש לחול", ובו השורה: "זרענו וכספנו יַרבה כחול". אחד מבני משפחתנו המורחבת התחיל ללמוד בישיבה לפני שנים רבות, וכשחזר אז הביתה בפעם הראשונה, הצטרף במוצאי שבת לשיר המשפחתי, אבל בשינוי קל: "זרענו ולימודנו ירבה כחול". אביו לא אהב את השינוי הזה. מה לעשות, אנחנו צריכים גם כסף. אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, זכו לברכת העושר, והמקרא מתאר זאת בשמחה.
כאן אנו מגיעים למחלוקת של הביטלס והסבתות. הביטלס שרו: "כסף לא יכול לקנות אהבה", אבל הסבתות שלנו אמרו: "עם אהבה לא קונים במכולת". כיוון שכל חברי הביטלס הפכו בסוף לעשירים כקורח, כנראה גם הסבתות שלהם אמרו אותו דבר. האהבה חשובה מאוד, אבל צריך גם לקנות במכולת.
כשצעירים עוזבים את הישיבות והמדרשות ועוברים לשלב הבא בחייהם, הם לעיתים מזנקים במהירות מחשיבה על אידיאלים לחשיבה על קריירה, ומדלגים בשיקוליהם על שאלת הפרנסה, שנותרת זנוחה בין אלו לבין זו. אנשים מעדיפים לדבר ולחשוב על הסיפוק שיהיה להם בעבודה, על ההתקדמות שהיא תביא למעמדם המקצועי, על השינויים הכבירים שהם יחוללו בעולם. כל אלו טובים וחשובים, אך גם הם לא יכולים להחליף את הצורך הפשוט בפרנסה טובה. בסופו של דבר, צריך שתהיה דרך למלא את המקרר.
בחסדי ה', אנחנו חיים בחברת שפע. ההנחה שלנו היא שהמקרר יהיה תמיד מלא, ולכן אפשר להתפנות לחשוב על דברים אחרים. זו הנחה רווחת בעיקר אצל אנשים צעירים מאוד, שמישהו אחר ממלא את המקרר שלהם. אבל העובדה שיש אוכל במקרר אינה מובנת מאליה. שלא לדבר על כך שהשפע העלה גם את הסטנדרטים שלנו. לא קל לממן לכל ילד חוג נגינה וחוג ג'ודו וריפוי בעיסוק. כשהיינו ילדים רצה אחי ללמוד לנגן בגיטרה, אבל לא היה לנו כסף לקנות גיטרה. בסוף הוא למד לנגן על אקורדיון, שדוד שלנו ניגן בו בילדותו ומאז הסתובב במשפחה. הילדים שלנו כבר לא יסכימו לנגן על אקורדיון עתיק, וזה בסדר גמור – אבל זה לא מובן מאליו, ומישהו צריך לשלם על זה.
גם מי שחוזר הביתה מהמשרד בכל לילה בעשר מוסר את נפשו; וגם מי שחוזר בחמש, אבל לא נרדם בלילה, מפחד שיפוטר או שהמפעל יפשוט רגל; וגם העצמאי, שאין לו יום ואין לו לילה ואין לו ביטחון לעתיד. גם בחברת שפע, בנפשנו נביא לחמנו
"בנפשו יביא לחמו", מתפללים בימי הדין. חז"ל כבר אמרו לנו זאת: "מפני מה עלה זה בכבש (כלומר, טיפס לגובה מסוכן), ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה – לא על שכרו?" (בבא מציעא, קיב). לא רק פועלי בניין ומפעילי מנוף מוסרים את נפשם למען שכרם. גם מי שחוזר הביתה מהמשרד בכל לילה בעשר מוסר את נפשו; וגם מי שחוזר בחמש, אבל לא נרדם בלילה, מפחד שיפוטר או שהמפעל יפשוט רגל; וגם העצמאי, שאין לו יום ואין לו לילה ואין לו ביטחון לעתיד. גם בחברת שפע, בנפשנו נביא לחמנו.
בימי הדין אנחנו קודם כול מתפללים על הבריאות שלנו ושל הילדים, כי העיקר הבריאות. אנחנו מתפללים גם שהילדים יהיו בני תורה ויראי שמיים, ויביאו נחת. אם אנחנו אידיאליסטים, נתפלל גם על עם ישראל. אם אנחנו ממש צדיקים, נתפלל על מלכות השכינה. אבל נתפלל גם על פרנסה טובה, כמו שעשו בלב שלם סבינו וסבותינו. נכון הוא שכאשר העבודה מביאה לנו רק פרנסה זה לא מספק אותנו, אבל בואו נתחיל ממנה. אם נזכה שתהא זו שנת פרנסה, נבקש בתשפ"א: תהא שנת פרנסה אהובה.
