הבחירות מאחורינו, תוצאות האמת בידינו, ויש להודות: הימין כשל בהשגת יעדו המרכזי – 61 מנדטים ללא ליברמן. הגענו לעוד תיקו, במובן זה שגם לליכוד וגם לכחול־לבן אין רוב קואליציוני להקמת ממשלה, ובכל זאת, הבדלי ההצבעה שהתרחשו בתוך חמישה חודשים גדולים מאוד.
השינויים בהצבעה לליכוד וכחול־לבן אינם מרשימים, אך משמעותיים. כחול־לבן הוסיפה יותר מ־20 אלף קולות, והליכוד הפסיד כמעט 30 אלף קולות. כך הפכה כחול־לבן למפלגה הגדולה ביותר – נקודת פתיחה טובה למשא ומתן הקואליציוני. איחוד המפלגות הערביות הוסיף יותר מ־130 אלף מצביעים. תוספת דומה השיג גם ליברמן, המנצח הגדול בקלפי, וגם החרדים הרוויחו מהקמפיין נגדם כ־90 אלף מצביעים.
הסיפור הגדול האחרון בבחירות הוא הציונות הדתית. ימינה קיבלה כ־40 אלף קולות פחות מהימין החדש ואיחוד מפלגות הימין בסיבוב הקודם, וימינה ועוצמה יהודית יחד קיבלו 70 אלף פחות מאשר הימין החדש, איחוד הימין וזהות בבחירות הקודמות. במילים אחרות, עשרות אלפי מצביעים דתיים־לאומיים התאדו מהקלפי תוך חודשים ספורים.
המסקנה ברורה. הימין הציוני איבד קולות רבים, גם בתוך הגוש לחרדים, גם לליברמן וגם לגוש השמאל. לצד העלאה משמעותית באחוז ההצבעה כתוצאה מהתגייסות הערבים והשמאל, התוצאה היא מרחק של שישה מנדטים מהיעד של 61. הימין עדיין גדול יותר, אבל איבד את הרוב.
עלינו להיות קרי רוח וכנים, ולשאול מה היו השגיאות האפשריות שהובילו להיחלשות הימין הציוני. ייתכן שלא רחוק היום שנצא לבחירות מחודשות, כך שתחקיר הטעויות מחויב המציאות. על שגיאות בהתנהלות המחנה הדתי־לאומי הצבעתי בשבוע שעבר. כעת אבחן את השגיאות האפשריות בהתנהלות הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו.
את הבעיות יש לחלק לשני סוגים. ישנן שגיאות פוליטיות, כלומר צעדים שאינם חלק מהקמפיין אלא נעשים במסגרת היערכות המפלגות לכנסת החדשה. כשלים מסוג נוסף הם אלה שהתגלו בקמפיין הבחירות עצמו.
נפתח בפוליטי. נתניהו והליכוד לא הצליחו להתחדש בין שתי מערכות הבחירות. הליכוד הגיע לבחירות מראש בעמדת נחיתות. כמפלגת שלטון, הוא סבל משחיקה. רבים מהבוחרים מחפשים גיוון והתחדשות, והפנים הרגילות אינן מעוררות התרגשות ומוטיבציה. לכן היה רצוי שנתניהו ישריין מועמדים חיצוניים, לחידוש המפלגה ורענונה. שניים־שלושה שריוני יו"ר בכל עשירייה היו יכולים לעשות את העבודה.
אבל נתניהו ויתר על כל שריוניו. הליכוד לא התחדש. נתניהו סירב לקחת את שקד, שהייתה השריון הנוצץ ביותר בימין, ובמקום זאת שילב בליכוד את הרשימה של משה כחלון, שלא הוסיפה לליכוד מאומה, ואז שיתף פעולה עם פייגלין, שהכזיב כליל גם הוא. זוהי כמעט פארסה. הרי כחלון ופייגלין שניהם נוטשי ליכוד, ומבחינת תפיסת עולמם הכלכלית־חברתית הם מנוגדים זה לזה ולכן מבטלים זה את זה. השריונים הללו היו תמוהים והתקבלו בחוסר נחת.
באופן כללי, וכתבתי זאת גם על הסיבוב הקודם, נתניהו שוגה כשהוא מנסה לנהל את האסטרטגיה של הגוש, במקום להתמקד בטובת הליכוד. הגוש מסובך ומורכב מדי לניהול, איש לא יודע אילו השלכות יהיו למהלכים בתוכו, וממילא האינטרסים של המפלגות בתוך הגוש מנוגדים לא פעם. ניקח למשל את ההתערבות של נתניהו במפלגות הציונות הדתית. מצד אחד היא מרחיקה ליכודניקים מתונים, שלא אוהבים את המעורבות המופרזת של הליכוד עם דמויות מקצה הימין. מצד שני היא מזיקה למפלגות הציונות הדתית עצמן, שמצטיירות כמפלגות חסרות הנהגה, הנדרשות לראש הממשלה כדי שינהל אותן. כמו שאומרים, לוז־לוז. שכרו של הניסיון למקסם את טובת הגוש יוצא בהפסדו.
נקודה אחרונה, ואולי החשובה מכולן בהקשר הפוליטי: הברית של גוש הימין־חרדים היא האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו מזה עשור. במהלך השנים הללו היא הוכיחה את עצמה היטב, אבל החיבור האוטומטי למפלגות החרדיות הלא־ציוניות, גם אם הוא מוצדק פוליטית, מפריע ללא מעט אנשי ימין. וככל שכוחם של החרדים עולה, כך דעתם נוחה ממנו פחות. בהחלט ייתכן שהאסטרטגיה הזו, כהנחת ליברמן, הגיעה למיצוי. אבל נתניהו, לפחות נכון לבחירות האחרונות, עדיין אוחז בה.
גרזן במקום אזמל
מכאן לבעיות בקמפיין עצמו. קמפיין טוב פועל תמיד בשני מישורים: הוא ממריץ את תומכיך להצביע, ומדכא את הצבעת הצד השני. המפתח להצלחה, אם כן, נעוץ באחוז ההצבעה, ויש לברר מדוע איבד הימין הציוני קולות, מעבר לשגיאות הפוליטיות שמנינו.
בצד הקמפיין החיובי, הליכוד הדגיש בתעמולתו את נתניהו. יש הצדקה לכך, מפני שבוחרי הליכוד רואים בו יתרון ייחודי. "ליגה אחרת". אבל לאורך כמעט חצי שנה הדגש הזה מתעמעם ואובד, והיה צורך לחדש ולגוון אותו במרכיבים נוספים. זה לא קרה.
בצד הקמפיין השלילי, תעמולת הליכוד הייתה שערורייתית ממש. קמפיין שלילי עשוי בהחלט להמריץ את המחנה שלך, אבל כשהוא אגרסיבי מדי, כמעט תמיד הוא מוביל להמרצת ההצבעה בצד השני. הליכוד ונתניהו, שנהנים שנים מתוצאות הקמפיין השלילי האגרסיבי של השמאל והתקשורת, היו חייבים להבין את זה.
נתניהו סירב לקחת את שקד, השריון הנוצץ ביותר בימין. במקום זאת שילב את כחלון שלא הוסיף מאומה, ושיתף פעולה עם פייגלין שהכזיב כליל
במקום זאת, נתניהו והליכוד ניגשו עם גרזן לניתוח אלקטורלי מורכב שדורש אזמל מנתחים. ההבחנה ההכרחית שבין קמפיין שלילי לקמפיין מדכא־הצבעה נעלמה כליל. הליכוד המשיך בתעמולה אגרסיבית מאוד נגד המרכז־שמאל, והוסיף לו את קמפיין המצלמות במגזר הערבי. כתוצאה מכך הומרצה מאוד ההצבעה בקרב השמאל והערבים.
לעומת זאת השמאל, לראשונה זה שנים רבות, נהג בחוכמה ובחר להרדים את הבחירות. בסיבוב השני הוא כמעט לא תקף את נתניהו, והוא שידר שלימין יש 61 מנדטים בכיס. כך דוכאה בהצלחה ההצבעה בימין.
לבסוף, מי שטרף את קלפי הקמפיין היה ליברמן עם הקמפיין האנטי־חרדי. בשיח הבחירות הזה, שהיה טוב לליברמן ולחרדים, הליכוד ונתניהו נשארו בצד. נתניהו והליכוד הליברלי מצאו עצמם ללא אמירה, מסונדלים באסטרטגיית גוש הימין־חרדים. וכשאין לך אמירה בנושא המרכזי והבוער של הבחירות, אתה מאבד תמיכה.
אין לדעת מתי יגיעו הבחירות הבאות ובאיזה אופן יתנהלו. אבל ברור שעל הימין להיפטר מתופעות הפיצול והמאבקים המזיקים בתוך הגוש, כמו גם להשתחרר משלל אמונות שהתרגלנו לקבל כמובנות מאליהן, ובראשן ההנחה שניצחון הימין מונח בכיס. גוש הימין־חרדים אמנם גדול יותר מספרית, אבל כדי לנצח בבחירות נדרשים הרבה יותר צניעות, חוכמה ותחכום. 
