1. במשחק ארץ־עיר, מי שאומר את המילה 'סטופ' באיחור של חמש שניות מוצא את עצמו זז מהאות א' לאות ש', מאוסטרליה לשוודיה ומאשקלון לשטוקהולם.
כך בדיוק התנהלו בישראל בחירות חוזרות תוך חמישה חודשים. בקושי מצמוץ במונחי זמן פוליטיים, ורעידת אדמה בתוצאות הפוליטיות. רק חמישה חודשים, והמפה הפוליטית הפכה כמו במגילת אסתר מיגון לשמחה (במועד א' לצד א'), ומאבל ליום טוב (במועד ב' לצד ב'). איך זה קרה?
2. אלה היו בחירות של נגטיב. של תשליל, המילה הישנה הזאת מסרט הצילום, מאותה תקופה שבה הייתה רוטציה. וכמו בפילם: מה שעבד בסיבוב א', עבד ההפך בסיבוב ב'.
אם סיבוב א' היה בסימן פיצולים שלא עבדו וגרמו לאובדן קולות, אזי סיבוב ב' גרם לאיחודים שלא עבדו וגרמו לאובדן קולות. בסיבוב ראשון איבוד קולות אצל זהות, הימין החדש, אורלי לוי וכמעט אצל כחלון, ובסיבוב שני איבוד קולות בליכוד שהתחבר עם כחלון ופייגלין ואיבד את המנדטים, בעוצמה יהודית, בימינה וגם במחנה הדמוקרטי, שבו אהוד ברק הפך ממועמד ריאלי לראשות ממשלה למועמד לא ריאלי אפילו לכנסת.
מעל כל האיחודים ריחפה אמת פשוטה: הם בוצעו לפי השאלה את מי אני שונא פחות, יותר מאשר מי יביא לי יותר קולות.
3. כמו בבדיחה השחוקה על היהודי שהקים שני בתי כנסת על אי בודד כדי שיוכל לא להיכנס לאחד מהם – כך הבחירות הללו היו סך כל שנאותינו. על פי מחקרים שונים, בראש רשימת המובילים של הציבורים הפחות אהודים על הישראלים נמצאים הערבים והחרדים, השמאלנים, המתנחלים, הדתיים והעולים החדשים. ליברמן הגדיל לעשות ואסף כמה אוכלוסיות 'שנואות' למצע אחד, והרוויח. הצבענו יותר נגד הנגד, מאשר פשוט בעד.
4. דומה שמעולם לא היו בחירות שונות כל־כך זו מזו כמו הבחירות הללו.
בסבב א', הבחירות עסקו באדם – בנתניהו וחקירותיו, ובגנץ והפריצות לטלפוניו וטעויות הלשון שלו. בחירות סבב ב' הפכו לדיון על נושא: דת ומדינה. הקמפיין הראשון של ליברמן נגד מדינת הלכה, והקמפיין האחרון של כחול־לבן על ממשלת אחדות חילונית, הניעו עשרות אלפי ישראלים מצד לצד והביאו לשניהם את האגורה החסרה לשקל של מחנה מתנגדי נתניהו.
אז מה השתנה פה? הנה התשובה: גוש הימין גדל, גוש נתניהו הוקטן. אחרי שנים של זהות מוחלטת בין נתניהו לימין, החליטו בשמאל לעשות מעשה
בבחירות סבב א' הקמפיין המנצח היה קמפיין געוואלד; בבחירות סבב ב' הגעוואלד הפך לזאב זאב. הבעיה היא שאף אחד לא ברח מהזאב, והוא בהחלט הגיע. מה שנתניהו איים שיקרה, פשוט, ובכן – קרה. אחרי בחירות סבב א' אמרנו שלא נצא להצביע בסבב ב', אבל פעלנו הפוך: אחוז ההצבעה הגבוה בעשרים השנה האחרונות, להוציא בחירות 2015.
זאת ועוד, בבחירות סבב א' הסקרים טעו לכאורה לכל אורך הדרך וכך גם המדגם, בבחירות סבב ב' הסקרים צדקו לכל אורך הדרך ועד המדגם. רמת האמון הנמוכה בסקרים לא סייעה לתהליך קבלת החלטות.
במילים אחרות: הסקת המסקנות של השחקנים בין סבב א' לסבב ב' הייתה יותר דומה להתנהלות תחת טראומה. הפקת הלקחים הייתה מהירה מדי, ולקתה בראייה לטווח קצר של מסקנות תוצאות בחירות 2019א. מי שמבשל מהר מדי, על אש גדולה מדי, מוצא עצמו עם בעיות במערכת העיכול.
5. אז מה בעצם השתנה פה?
הנה התשובה במשפט אחד: גוש הימין גדל, גוש נתניהו הוקטן. אחרי שנים של זהות מוחלטת בין נתניהו לימין, החליטו בשמאל הישראלי לעשות מעשה. הם היו יכולים לקרוא לעצמם שמאל, המעשה המתבקש למחנה אידאולוגי רעיוני מתחרה. אך הם ויתרו על כך. רק מפלגה אחת רצה בגאון עם המותג "שמאל" – המחנה הדמוקרטי. אף מפלגה ציונית אחרת – לא מפלגת העבודה שעשתה קמפיין חברתי, ובוודאי לא כחול־לבן על שלל התבטאויות בעד ההתיישבות – לא חרטה על דגלה את המותג שמאל. אביגדור ליברמן הגדיל לעשות והקים מפלגה המוגדרת כימנית, אך מתנגדת דה־פקטו לנתניהו.
וכך, לזירה הפוליטית הישראלית שנחלקה עד היום לשני מחנות – ימין תומך נתניהו, ושמאל אנטי־נתניהו – נולד ממזר: ימין שמתנגד לנתניהו. ימין שמתיימר להיות עם ולהרגיש בלי: בלי חקירות, בלי מאבק אישי בשמאל. סוג של אנדרוגינוס פוליטי.
השפגט הזה, רגל פה רגל שם, הסתיים השבוע בנפילה על הישבן, כשהרשימה המשותפת המליצה על גנץ לראשות הממשלה. כדאי לזכור: עד היום לא נולד מחנה פוליטי ללא בסיס אידאולוגי שהחזיק מעמד יותר מקדנציה אחת. אולמרט, קדימה, מפלגת המרכז וציפי לבני מוסרים ד"ש.
6. במלונות ישנו מושג אדריכלי, "back of house", המייצג את כל אחורי הקלעים של שירות הלקוחות. חדרי הזבל, המטבח, חדרי הכביסה. נדמה שבמלון הזה של מדינת ישראל, עברנו, האזרחים, לחיות בחדר המכונות של המדינה.
המסקנה המתבקשת: נדרשת ממשלת אחדות לאומית. לריפוי, לשקט, למנוחה. ממשלה שלא תבצע צעדים דרסטיים בשום תחום, אבל תדע לנהל את המדינה, בלי שנרגיש את דפיקות הפטיש של יו"ר הכנסת מהתקרה שלנו יום יום.
חוכמת ההמונים לפעמים מדברת בקול יותר צלול מכל מועמד. הכישלון המסתמן בהרכבת ממשלת אחדות מראה שההמונים והנבחרים עשו רוטציה מהסוג הלא נכון: ההמונים בחרו באחדות, הנבחרים התאחדו כדי לפסול אחד את השני. זה מסוכן.
תנהלו את הממשלה בשקט, אנחנו מבקשים. תנו לנו לשתות קפה בלובי. אל תפסלו אף אחד, פשוט שבו יחד ותסתדרו, לא נכעס עליכם. מבטיחים.
אם הבחירות הללו היו נגטיב, תשליל, הגיע הזמן לפתח את התמונה. 
