חנינה נשיאותית או עסקת טיעון הן שני רעיונות שצוברים תאוצה לאחרונה, רעיונות ל"דילים" סביב התיקים המשפטיים של ראש הממשלה נתניהו. בשני הרעיונות מדובר בסיום ההליך המשפטי נגד ראש הממשלה באופן שקט ומהיר יחסית, כשהתמורה ברורה – פרישה מרצון מכס ראש הממשלה ומהחיים הפוליטיים. הרעיון הזה עקום כל־כך, ציבורית ואתית, שמדהים לראות איך הוא התקדם.
נשאלת השאלה החשובה: מה המטרה של מערכות האכיפה והחוק בישראל? האם המטרה היא לעשות צדק בעקבות עבירות שבוצעו לכאורה, או שמא המטרה היא כיסאו של בנימין נתניהו, ראש ממשלה שהצליח להיבחר פעם אחר פעם ועבר במשך כהונתו את בן־גוריון? גם הפעם, אחרי סבב שני של בחירות, האמירה של העם היא לא נחרצת, אנחנו נמצאים בפלונטר פוליטי שגם אם ייפתר הוא עלול להיות שברירי.
יש גורם אחד שמונע ממשלת אחדות לאומית, אומרים הקולות מכיוון כחול־לבן, קוראים לו בנימין נתניהו, ואם רק יפנה את דרכו תיסלל הדרך לאחדות. זו קצת חוצפה, אני חייבת לציין. כחול־לבן הציבו תנאי ברזל שאפתני עם ניחוח אנטי־דמוקרטי מעט, ועכשיו טוענים שאי־מילוי התנאי שלהם הוא זה שמונע את האחדות הכה מיוחלת: ליכוד כן, נתניהו לא. מתפקדי הליכוד בחרו את בנימין נתניהו לעמוד בראשם. סביר להניח שאילו היה מעמיד עצמו לבחירה מחודשת היום, הוא היה נבחר שוב. סביר להניח שאני, בתור מתפקדת ליכוד, אצביע לו שוב במצב כזה, כי אני לא מוכנה לקבל תכתיבים מבחוץ. רבים ממצביעי הליכוד בקלפי, יותר ממיליון ישראלים, עשו זאת מתוך בחירה כשהם רוצים את נתניהו בראש. אז אולי מה שמונע ממשלה הוא דווקא הדרישה הזו, ולא בנימין נתניהו?
אם נתניהו הוא המוקש, לפי התזה הזו, אז צריך לפנות אותו, למצוא לו דרך מילוט מכובדת. מתוך כך עולים הפתרונות של עסקת טיעון או חנינה. המסר הוא – רק תפרוש. אנחנו מוכנים לפטור אותך מעול ההליך המשפטי, רק לך.
ככה נראה שוחד משפטי. אחרי שנים של חקירות, פרסומים תקשורתיים, הפגנות, שורת עדי מדינה, מיליוני שקלים שהושקעו ועינוי ציבורי אמיתי – ראוי שהצדק יצא אל האור. האמירה בתיקי נתניהו צריכה להיאמר בקול ברור ונחרץ, ומי שצריך להוביל אותה הוא קודם כול המערכת המשפטית, וגם נתניהו עצמו: לא לעסקת טיעון. גם אם זה ייקח חודשים ארוכים, ההליך המשפטי צריך להגיע לכדי מיצוי, הצדק צריך להיעשות וגם להיראות. תיקי נתניהו חייבים להגיע למיצוי ולהכרעה לכאן או לכאן – או הרשעה או זיכוי.
אם ההליך יסתיים חלילה בעסקת טיעון או חנינה בתמורה לפרישה מהחיים הציבוריים, זה יהיה מסמר נוסף בארון הקבורה של האמון הציבורי במערכת החוק והמשפט. אז באמת אפשר יהיה להגיד, בריש גלי ובלי תיאוריות קונספירציה, שהתיקים המשפטיים נגד נתניהו היו אמצעי להפיל אותו מהשלטון. אז באמת תיתפס המערכת המשפטית בישראל ככלי פוליטי שמתערב בבוטות בהליכים הדמוקרטיים בישראל. אוי לנו אם זה יקרה.
היד מושטת
בשבוע שעבר כתבתי כאן כן לשותפות, לא למשותפת – כן לשותפות עם הציבור הערבי, לא לשותפות עם הרשימה הערבית המשותפת. השבוע כבר ראינו את מצעד הבושה בלשכת נשיא המדינה. "אנחנו לא אורחים בארץ הזאת, אנחנו בעלי הבית", הכריז אדוני הארץ החדש, ח"כ אחמד טיבי. זה שהיה יועצו של רב־המרצחים יאסר ערפאת, זה שמהלל שאהידים. כשמאפשרים לו להיות המפתח בהמלכת ראשי ממשלה, לא פלא שהוא רואה עצמו בעל הבית.
שחר של יום חדש, שידרו באולפנים. תחילתו של תיקון, התמוגגו. שותפות ומעורבות של הציבור הערבי, שמחו. כש"רק לא ביבי" היא האג'נדה היחידה, זה בהחלט מניב שיתופי פעולה הזויים ובזויים, שבהם תומכי מחבלים ממליצים על נבחרת רמטכ"לים לשעבר. זה לא שחר של יום חדש, זו צביעות ושפל, ומי שהיה צריך להתנער מחיבוק הדוב הזה אלה החבר'ה בכחול־לבן, שמילאו פיהם מים ונהנו מעוד כמה קולות במצעד הממליצים לראשות הממשלה. המטרה מכשירה את כל האמצעים.
אגב, זה מורכב. אפשר לגייס קולות מהרשימה הערבית המשותפת לצרכים נקודתיים. הצבעות על הצעות חוק חברתיות או אחרות, זה נסבל. מה שלא נסבל הוא שמי שימליך פה ראשי ממשלה יהיו תומכי טרוריסטים. ולא כדאי ליפול למלכודת הדבש הנקראת איימן עודה. איך אמרה לי חברה, איימן עודה הוא מותק, לא כמו אחרים ברשימה. הדיבור החלקלק, המודרני, המתון, מסתיר אדם שמהלל את יאסר ערפאת, מצדיק פגיעה בחיילים ומסרב לגנות טרוריסטים רוצחי אזרחים (כי הם מתנחלים). הוא אמנם מצטט פסוקים ומקבל אלפי לייקים, אבל אחר כך הולך ומבקר רוצחים בכלא. זו שותפות? אז לא תודה.
אין בי שום רצון לבחור לציבור הערבי את נציגיו. רק צריך להיות ברור: אם אתם באמת רוצים להיות חלק מהחברה בישראל, להשתתף בעיצוב המרחב הציבורי ולהיות משפיעים, תמצאו יד מושטת. יד שרוצה אתכם חלק מהחברה בישראל, יד שמוכנה לעמוד איתכם יחד מול האלימות הבלתי נסבלת בתוך החברה הערבית, יד שמוכנה לסייע בבנייה, בתשתיות ובתעסוקה. אגב, כל אלה קרו במהלך הקדנציה האחרונה. השר ארדן מינה את ג'מאל חכרוש, ניצב מוסלמי ראשון, הפנה תקציבים לשיטור ולשמירה על הסדר, רצה לפתוח תחנות משטרה בערים הערביות ועוד. נחשו מי שם רגל? נכון, חברי הרשימה המשותפת.
בהערה סופית, גם כאן הבעיה היא בבג"ץ. מי שמצפצף על חוק יסוד ומאפשר לתומכי טרור מסוימים להתמודד לכנסת, מציב את כולנו, כולל את החברה הערבית עצמה, מול שוקת שבורה. יש חוק בישראל, הוא בהיר וברור, ותומכי טרור לא אמורים לקבל את האפשרות להתמודד לכנסת. אבל האקטיביזם המשפטי הרשה לעצמו לכופף ולרוקן את החוק, העביר מסר שאין גבולות או קווים אדומים, ועכשיו כולנו באותה סירה, סירה שלא מאפשרת שותפות אמיתית.
סליחה, לא מתנצלת
נשיא המדינה ראובן ריבלין בחר השבוע להתנצל בפני חבר הכנסת הטרי יאיר גולן, בשם כל אזרחי ישראל, "על דברים שנרמזו ונאמרו בקשר לדברים כאלה ואחרים". הנשיא התכוון למתקפות הציבוריות נגד גולן, בעקבות נאום התהליכים המפורסם שלו.
כבוד הנשיא, לא בשמי. אני לא מתנצלת בפני גולן, להפך, אני ממתינה להתנצלות שלו על פגיעה ויריקה בפניו של הציבור הישראלי. על כך שהשווה את החברה הישראלית לגרמניה הנאצית, על כך שעשה פוליטיזציה בוטה בעודו לובש מדים, על כך שניהל יחד עם הרשימה שלו קמפיין מסית ומלוכלך על גבי ציבורים שלמים בישראל וכלפי ראש הממשלה נתניהו. הוא זה שצריך להתנצל, לא אנחנו. 
אפשר לגייס קולות מהרשימה המשותפת להצבעות על הצעות חוק חברתיות ואחרות, זה נסבל. מה שלא נסבל הוא שמי שימליך ראשי ממשלה יהיו תומכי טרוריסטים
