התלמוד הוא ספר מחייב, אבל אין בו חוקים מחייבים. במקום רשימה בהירה של חוקים ומשפטים, יש בו סדרה ארוכה של דיונים ומחלוקות. במרוצת השנים היה התלמוד לספר מקודש. הספר שלא העמיד במרכזו את החוק אלא דווקא את המחלוקת, הפך לטקסט המכונן של העם היהודי.
ובכל זאת יש חוקים, יש הלכה וישנה דרך שצריך לחיות על פיה. במחלוקות הלל ושמאי נפסקה ההלכה כבית הלל, ובמחלוקות אביי ורבא – ההלכה היא על פי רוב כדברי רבא. המסורת היהודית דורשת מבניה ומבנותיה שני דברים מרכזיים: ללמוד תורה ולקיים הלכה. דרישה אחת היא אינטלקטואלית; יהודים נדרשים ללמוד טקסטים. הדרישה השנייה היא פרקטית; יהודים נדרשים לציית לחוקים. מכיוון שהטקסט המרכזי שנוהגים ללמוד הוא התלמוד, יוצא שמבחינה אינטלקטואלית נדרשים להכיר את שני הצדדים של המחלוקת, ומבחינה פרקטית לקיים רק צד אחד של המחלוקת. להכיר את הדעה של אביי, אבל לקיים את הדעה של רבא; ללמוד את עמדת בית שמאי, אבל לחיות רק על פי עמדת בית הלל. נגזרת מכאן מסקנה, שעליה יתבסס המשך המאמר שלפניכם: המיזוג שבין למדנות לצייתנות מייצר חיים שבהם העולם האינטלקטואלי של האדם רחב מהעולם המעשי שלו. אנחנו נדרשים ללמוד ולהכיר עמדות שלעולם לא נחיה על פיהם.
משל למה הדבר דומה? לליברל אמריקני המחזיק בעמדות פרוגרסיביות ומצביע רק למפלגה הדמוקרטית, אך מסתקרן מאוד באשר להגות שמרנית. הוא קורא את חיבוריהם של כותבים שמרנים, צופה בסרטונים ששולחים לו חבריו הרפובליקנים, ומקשיב בסקרנות לפודקאסטים של דוברים ימניים. הוא שמאלני במעשיו, אבל העולם האינטלקטואלי שלו רחב יותר מהעולם המעשי שלו. הסקרנות שלו פורצת את גבולות הדעות שלו.
זהו המודל של התלמוד: לחיות עם פער בין העולם המחשבתי לעולם המעשי. מצד אחד ללמוד תורה, מצד שני לקיים הלכה. מצד אחד ללמוד את כל הצדדים שבמחלוקת, מצד שני לחיות רק על פי צד אחד של אותה מחלוקת.
חבילת עמדות
ומהאידיאל של התלמוד, למציאות של המאה ה־21. בספרו הנהדר 'קוד סמוי' מציג יובל דרור ממצאים של מחקר מקיף שהתחיל בשנת 1994 בארה"ב. אזרחים שהזדהו כימנים התבקשו לחוות את דעתם על סדרת עמדות המזוהות כעמדות ליברליות, ואשר הופיעו במצע המפלגה הדמוקרטית. למעלה מ־30 אחוזים מהם אמרו שהם מזדהים עם חלק מן העמדות הללו. שאלה זהה אך מנוגדת הופנתה לאזרחים שהזדהו כשמאלנים. בפניהם הוצגו עמדות ימניות, וכ־30 אחוזים מהם הזדהו עם חלקן. כעבור עשרים שנה, בשנת 2014, עשו זאת שוב. רפובליקנים נשאלו לדעתם על עמדות של דמוקרטים, ודמוקרטים נדרשו להתייחס לעמדות של רפובליקנים. הפעם התוצאות היו שונות לחלוטין. רק 8 אחוז מהרפובליקנים הזדהו עם חלק מעמדות הדמוקרטים, ורק 6 אחוז מהדמוקרטים הזדהו עם חלק מדעותיהם של הרפובליקנים.
המסקנה המתבקשת הייתה שמשהו קרה בעשרים השנים האחרונות. היום, אם אתה מזדהה כימני – אתה ככל הנראה מזדהה עם כל סל העמדות של הימין. אם אתה מחשיב עצמך כשמאלני, אתה ככל הנראה קונה את כל החבילה האידאולוגית של השמאל. התוצאה ידועה לכולנו: ארה"ב מקוטבת משהייתה מזה שנים.
האם התפנית הזו מאפיינת רק את ארה"ב? בוגרים של שתי מערכות הבחירות האחרונות בישראל יעידו שלא. ימנים פיתחו אלרגיה לשמאל, לא סקרנות לגביו; השמאל עסוק בלגדף את הימין, לא ללמוד אותו. הסקרנות שלנו כבר לא פורצת את גבולות הדעות שלנו, אלא להפך: יש לנו סקרנות רק לגבי הדעות שלנו, הדעות שכבר יש לנו. האידיאל של התלמוד הוא שנקיים עולם אינטלקטואלי רחב מהעולם המעשי שלנו, אבל בשנים האחרונות עולמנו האינטלקטואלי התכווץ לממדים הצרים של העולם המעשי שלנו. הספרים שאנחנו קוראים, ההרצאות שאנחנו שומעים, הסרטונים שבהם אנחנו צופים – כולם של הצד שלנו, של המחנה שלנו. שקענו בעולם אנטי־תלמודי.
איך זה קרה לנו? כאמור, זה לא קרה רק לנו. זה קורה במקביל במקומות שונים בעולם. ארה"ב מקוטבת כפי שראינו, גם אנגליה מקוטבת, ואזרחיה משוסעים ומפולגים באופן כמעט חסר תקדים. גם אזרחים איטלקים מרגישים שהם נכנסים לסחרור של שבטיות זועמת, וכך חשים בשנים האחרונות גם הפולנים, הברזילאים, הארגנטינאים ועמים נוספים. האם הקיטוב נהיה למחלה מדבקת? ומדוע זה קורה דווקא עכשיו?
סוחרי תשומת הלב
אחד ההסברים המוצלחים לתופעה ניתן על ידי טים וו, פרופסור באוניברסיטת קולומביה, המבקש להפנות את המבט לכלכלה חדשה, אחרת, שהתרחבה והתעצמה בשני העשורים האחרונים: "כלכלת תשומת הלב". מהו מודל הרווח של גוגל, פייסבוק ועוד תאגידי ענק רבים מעמק הסיליקון שבצפון קליפורניה? הם הלא מעניקים למשתמשים את המוצרים שלהם בחינם. האם זה נובע ממניעים פילנתרופיים של בעלי המניות? כנראה שלא.
כלכלנים נוהגים לומר שאם אתה מקבל מוצר בחינם, כדאי שתחשוד אולי אתה עצמך הוא המוצר. מבחינה כלכלית, זהו תיאור מדויק של המצב. אנחנו המוצר. כלומר, תשומת הלב שלנו היא המוצר. אנחנו נותנים אותה לפייסבוק בחינם, והיא מוכרת אותה למפרסמים תמורת כסף. פרופסור וו מכנה את גוגל ופייסבוק בכינוי קולע ביותר: "סוחרי תשומת לב". ומכיוון שהערך של גוגל ופייסבוק גבוה מערכן של חברות הנפט הגדולות בארה"ב, הוא מציין, אפשר לקבוע שהמשאב ששמו תשומת לב הוא בעל ערך כלכלי גבוה יותר מזה של נפט. ואם תשומת הלב היא הנפט החדש, אז תאגידי הענק יעשו הכול כדי לשאוב ממנו כמה שיותר. כשם שחברות הנפט מפתחות טכנולוגיות שיאפשרו להם לקדוח עמוק יותר באדמה, כך פייסבוק מעסיקה אלפי מהנדסים שמטרתם לפרוץ לתודעה שלנו, להדביק אותנו למסכים ולשאוב מאיתנו עוד ועוד מהנפט החדש, מתשומת הלב שלנו.
כיצד הם עושים זאת? בשיטות שונות, שרבות מהן כבר משבשות את היציבות הפסיכולוגית שלנו. אחת מהן משבשת גם את הפוליטיקה שלנו, ומנצלת חולשה אנושית ידועה שמכונה על ידי החוקרים "הטיית האישור". משמעות ההטיה הזו היא שעמדות שדומות לעמדה שאנו מחזיקים בה, נתפסות בעינינו כמעניינות ואינטליגנטיות יותר מעמדות השונות משלנו. כולנו מכירים את התופעה; אנו נהנים להקשיב לאנשים שמציגים את הדעות שכבר יש לנו. למה אנחנו כל־כך אוהבים את הדעות שלנו? מאותה סיבה שאנחנו אוהבים את ילדינו: כי הם שלנו.
ההטיה הזו היא חולשה טבעית שקיימת אצל מרבית בני האדם, והיא מנוצלת היטב על ידי הרשתות החברתיות כדי ללכוד את תשומת הלב שלהם. האלגוריתמים עוקבים אחרי הפעולות שלנו. הם רואים לאילו פוסטים הענקנו לייק או שיתפנו, הם אפילו רואים אילו טקסטים קראנו ועל אילו דילגנו. כך הם מצליחים לפענח את העמדות והרעיונות שאנחנו אוהבים. ומכיוון שאנשים מעדיפים את העמדות של עצמם, האלגוריתם של פייסבוק מציג לנו פוסטים שדומים לעמדות שכבר יש לנו, וכך משאיר אותנו זמן רב יותר מול המסך ושואב מאיתנו עוד נתח יקר של תשומת לב.
כלכלה חדשה, פוליטיקה ישנה
האקטיביסט אלי פאריסר הוא מהראשונים שגילו את התופעה הזו. פאריסר, שמאלני וליברל מוצהר, מספר שלפני כמה שנים רצה לדעת מה חבריו הימנים השמרנים חושבים על נושא בוער שעמד במרכז סדר היום. "ידעתי שיש לי חברים ימנים בפייסבוק, אז חיפשתי פוסטים שלהם בפיד שלי, ולא מצאתי. שעה ארוכה תהיתי, לאן הם נעלמו?". האלגוריתם של פייסבוק למד את ההעדפות הליברליות של פאריסר, ולכן הפסיק להראות לו את הפוסטים של החברים השמרנים שלו. פוסטים שעשויים לאתגר את עמדתו, ירדו בעריכה המתוחכמת של האלגוריתמים המשוכללים. מיזוג אפקטיבי מאוד בין העוצמה החישובית של האלגוריתמים לחולשה הפסיכולוגית של בני האדם, גורם לגולש ברשתות החברתיות לקרוא אינספור פוסטים, כולם גרסאות שונות וניסוחים שונים של העמדות שכבר יש לו.
שטיפת מוח מתרחשת כשאדם שומע באופן רפטטיבי את אותם מסרים. תנועות פוליטיות מנסות לחשוף אותנו לאותן סיסמאות שוב ושוב, משום שהן יודעות כיצד פועלת הפסיכולוגיה של שטיפת מוח. כשאנחנו שומעים את אותה סיסמה שוב ושוב, מנגנוני ההגנה הביקורתיים שלנו קורסים אט־אט, עד שהרעיון מחלחל לתוך התודעה שלנו והופך לחלק ממי שאנחנו.
והנה המסקנה המפתיעה: בפייסבוק מתרחשת שטיפת מוח. אך זהו סוג שונה של שטיפת מוח, משום שהעמדות והרעיונות שאנחנו נחשפים אליהם שוב ושוב הם הרעיונות והעמדות שלנו. לעומת מפלגות ותנועות שמנסות לפרוץ את מנגנוני ההגנה שלנו ולשתול בנו עמדות שהן חיצוניות לנו, פייסבוק פשוט שותל אותנו עמוק בתוך העמדות שכבר יש לנו. גלישה בפייסבוק, אם כן, היא קמפיין תעמולה עצמית.
עכשיו, מה קורה כאשר אדם שחי בתוך תיבת תהודה דיגיטלית ושומע באופן רפטטיבי את עמדותיו הימניות, פוגש אדם אחר שחי גם הוא בתוך תיבת תהודה דיגיטלית שמהדהדת לו באופן רפטטיבי את העמדות השמאלניות? כל צד חווה את השני כטועה, מטעה ואפילו חוטא. הם לא יכולים להבין אחד את השני, והם בעיקר מזדעזעים ונבהלים זה מזה. הם מתקשים להבין איך ייתכן שהאמת שלהם, זו שכל־כך מובנת מאליה, איננה מוסכמת על האנשים מתיבת התהודה השנייה.
דמוקרטיה מבוססת על שיח ציבורי ערני. דמוקרטיה מתחזקת ומשגשגת באקלים חברתי שבו קבוצות ויחידים מחליפים רעיונות ומלבנים יחד סוגיות שעל סדר היום הציבורי. כשהרשתות החברתיות באו לעולם, רבים ציפו שהן יסייעו לדמוקרטיה משום שהן יקדמו שיחה פתוחה. המשימה המוצהרת של פייסבוק היא לחבר בין אנשים, אבל כיום יותר ויותר אנשים מבינים שהרשת החברתית איננה מחברת בין החלקים השונים של החברה אלא דווקא מרחיקה אותם אלו מאלו. אנחנו נכלאים בתוך תיבות תהודה, המהונדסות על ידי אלגוריתמים שכל מטרתם היא לשאוב את תשומת הלב שלנו. וכשהשיחה הציבורית מתמוטטת, הדמוקרטיה בבעיה.
כך הגענו לקיטוב של ימינו בשלושה מהלכים: כלכלה חדשה, מצוידת בטכנולוגיה חדשה, יצרה פוליטיקה מאוד ישנה, פוליטיקה של שבטיות.
מהפכת הידע המהיר
לפנינו, אם כן, שני מודלים: המודל התלמודי, שמעודד אותנו לשמור על עולם אינטלקטואלי רחב מהעולם המעשי שלנו, והמודל האלגוריתמי, שמכווץ את העולם האינטלקטואלי שלנו לממדים הצרים של הדעות שלנו. יש מי שטוען שהדמוקרטיה המודרנית מאוימת מהתחזקות מעמדן של הדתות בעולם. אולי זה נכון, אבל נראה לי סביר יותר לטעון שהאיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה איננו מגיע מהמסורות העתיקות אלא דווקא מהטכנולוגיות החדשות.
האם הציונות הדתית ממשיכה את הרוח התלמודית? האם היא מעודדת את בניה ובנותיה ללמוד ברצינות ולעומק את עמדות השמאל? האם היא מפתחת עולם אינטלקטואלי עשיר ורחב מעולם המעשה?
מהפכת המזון המהיר התרחשה כאשר גילו שניתן ליצור מזון תעשייתי שעומד בשלושה קריטריונים בסיסיים: טעים, זול, מהיר. תוך דקה מרגע ההזמנה, אני מחזיק בידי דונאט טעים וזול. תוך ארבע דקות ושני דולרים, מונח לפניי המבורגר טעים וצ'יפס לצדו. רק במרוצת הזמן צפה הבעיה החמורה שהסתתרה מאחורי תעשיית המזון המהיר, כאשר ארה"ב נכנסה למשבר בריאותי: השמנת יתר, סוכרת ומחלות נוספות. את מה שאנשים לא שילמו מהכיס ומהזמן, הם שילמו בגופם ובבריאותם.
החוקר קארל ניפורט הבחין שאנחנו עוברים היום תהליך שמזכיר את הופעתה של תעשיית המזון המהיר. נוצרה "תעשיית ידע מהיר", שבה כל אדם יכול לקבל מנת מידע המותאמת בדיוק לצרכיו הרגשיים, וזאת במהירות וללא תשלום. מבט חטוף על הדמוקרטיה שלנו מגלה שאנחנו כבר חשים גם את המחיר. אנחנו לא במשבר בריאותי אלא במשבר פוליטי. השיחה הפוליטית ברחבי העולם קורסת, ימנים ושמאלנים מתכנסים בתיבות תהודה של אינפורמציה מהירה שמאשרת את עמדותיהם של אלו הנעולים בתוכן, וחברות דמוקרטיות הופכות לעוינות ומקוטבות.
אבל יש מקום לאופטימיות. ככל שיותר אנשים נחשפו לנזקים של המזון המהיר, התפתחה מודעות שהלכה וגברה למה שאנחנו אוכלים. תנועת Slow Food, למשל, הקוראת להכנה איטית ומודעת של המזון, כמו גם לאכילה איטית ולהנאה מהתהליך ולא רק מהתוצאה, זוכה כיום לאוהדים רבים ברחבי העולם. ככל שיותר אנשים יהיו מודעים לנזקים הפוליטיים של תעשיית הידע המהיר, כך גם הפתרון והמענה לה יזדרזו להופיע ולרפא. איך זה ייראה? כיצד תיראה הפעולה שתציל את הדמוקרטיה, תאחה את הקיטוב ותשקם את השיחה הפצועה? מה יהיו למשל מאפייני תנועת Slow Information?
התלמוד הוא טקסט של ידע איטי. שוחריו נהנים מתהליך הלימוד, לא מהתוצאה שלו. התלמוד הוא טקסט שמגרה את הסקרנות כלפי כל העמדות, אף שהוא מצפה שנחיה על פי אחת מהן בלבד. מי שסבור שהאיום הגדול על הדמוקרטיה מגיע מהדת לא מכיר את היהדות, או לכל הפחות לא מכיר את התלמוד. התלמוד הוא לא הבעיה, התלמוד הוא הפתרון.
לאן נעלמה הסקרנות
המסקנה הזאת נשמעת יפה ונכונה, הבעיה היא שאנחנו יודעים שהיא לא נכונה. במבחן התוצאה, קהילות דתיות אינן פתוחות יותר מקהילות חילוניות. שתיהן יחד נעולות בתוך תיבת תהודה; שתיהן יחד איבדו את הסקרנות שלהן כלפי הצד השני. אפשר היה לצפות מהציונות הדתית, למשל, לטפח סקרנות אינטלקטואלית שפורצת את גבולות העמדות האידאולוגיות שלה. אפשר היה לקוות שהקבוצה שמאמינה בדמוקרטיה מצד אחד ושואבת מהתלמוד מן הצד השני, תבוא עם רוח אחרת. אך יש לשאול ביושר: האם הציונות הדתית ממשיכה את הרוח התלמודית? לשם הדגמה, האם היא מעודדת את בניה ובנותיה ללמוד ברצינות, בכבוד ולעומק את העמדות של השמאל? האם החברה הציונית־דתית מפתחת עולם אינטלקטואלי שהוא עשיר ורחב מהעולם הפרקטי שלה? לא בטוח. פעם רבנים צנזרו דעות שונות ומאתגרות, כיום אלגוריתמים עושים זאת טוב יותר.
הקיטוב החדש, שמהונדס על ידי כלכלה חדשה וטכנולוגיה חדשה, איננו בעיה ישראלית. זוהי בעיה אוניברסלית. בתקופה האחרונה, בכיסים שונים ברחבי העולם מתחילה לבצבץ מודעות לנזקים הפוליטיים של מהפכת הידע המהיר, והמודעות לבעיה הזאת תלך ותגבר בשנים הקרובות. האם יש למסורת היהודית מה לתרום לשיחה הזאת? בתיאוריה התשובה חיובית, בפועל התשובה שלילית. לא נראה שלדתיות הישראלית השבטית והמקוטבת יש הצעת ריפוי לעולם שהולך ונהיה יותר ויותר מקוטב. משום מה, הפער בין המודל של התלמוד ללומדים של התלמוד ממשיך להתרחב.
כל זה איננו גזירת גורל. מי שרוצה להאמין שהיהדות היא הפתרון ולא הבעיה, שהיהדות היא לא האיום על הדמוקרטיה אלא הסיכוי הגדול שלה, נדרש לחזור לשורשים. שנה טובה.
