1905 הייתה שנת מהפכות דרמטיות יותר ופחות, שאת רובן אפשר היה להעריך רק בפרספקטיבה של זמן. חובבי ההיסטוריה המדינית שבינינו ירשמו אותה כשנה שבה מלחמת רוסיה־יפן הגיעה לסיומה (רק בספטמבר), ובמהלכה התחוללה הפיכה שאמנם כשלה אך הצליחה לשנות בסופו של דבר את האימפריה הרוסית. אוהדי ענף הספורט הפופולרי ביותר יזכרו את 1905 כשנה שבה נוסד מועדון הכדורגל צ'לסי, והדרום־אמריקנים שביניהם יציינו שבאותה שנה הוקמה קבוצת בוקה־ג'וניורס האגדית. בפקולטה למגדר ידעו לספר שבתחום הקלנדרי של השנה הזו זכתה לראשונה אישה בפרס נובל לשלום.
אבל עם כל הכבוד לאלה ולאלה, 1905 נרשמה לדורות כ"שנת הפלאות" בזכות צעיר יהודי בן 26 מאוניברסיטה שוויצרית, שפרסם ב"שנתון הפיזיקה" – כתב־העת המדעי החשוב בעולם באותה תקופה – שורה של מאמרים המוכרים היום כולם יחד כ"תורת היחסות". המאמר הראשון של אלברט איינשטיין, "על התנועה הנדרשת מהתורה הקינטית המולקולרית של החום ושל חלקיקים קטנים השוהים על פניו של נוזל במנוחה" (בגרמנית זה נשמע עוד יותר מפחיד), לא קטף כותרות ראשיות ולא נשלח בעשרות מבזקונים לאזרחי העולם. ובכל זאת, לימים התברר כי לגילויים שנכללו בו הייתה השפעה משמעותית גם על כל מי שלא מבינים עד היום מה למען השם התיאוריה הזו אומרת בכלל, ואיך היא תורמת לחיי כולנו.
אז איך מסכמים שנה? מחכים כמה שנים, במקרה הטוב. אבל איך אפשר בעידן המיקרוגל להמתין יותר משלושים שניות לסיכומי עומק, עוד בטרם הפכה תשע"ט לאשתקד? איך ייתכן שבעידן הווייז לא נדע כבר בנקודת היציאה לאן בדיוק נגיע ומתי, ואילו תקלות ומפגעים מחכים לנו לאורך הדרך? אז מה עושים? מפנים את הפנס למה שחשוב באמת, ובעירבון מוגבל.
החיים עצמם
בעיצומו של המתח הפוליטי של השבוע שעבר, שעה שפלאפונינו הוצפו במבזקים בהולים (דמתקרי "פושים") עם תחזיות ותגובות, התגנב לו מבזק (או שמא "נדחפן"?) יוצא דופן: "אמזון מתחילה את פעילותה בישראל". בזה אחר זה דיווחו כלי התקשורת השונים על הבשורה שתשפיע כלכלית ומעשית על הרגלי הקנייה והמכירה שלנו, לטוב ולרע. לרגע אחד חרגה מערכת החדשות הכלל־ערוצית מסדר היום המוכתב על ידי שנת בחירות אינסופית זו, וקפצה לבקר במציאות המקבילה. בזכות הערת שוליים שנדחפה בין הררי תגובות מפלגתיות נשכניות ושמחות לאיד, נדרשנו להיזכר שיש חיים בצד הפוליטיקה המקומית, וכי למעשה לא ברור מי תהיה לימים הערת השוליים ביחס לאחרת: מעצמת אמזון, שתקעה יתד בארצנו עתירת היזמות והרכישות הדיגיטליות, או רשימת הח"כים הנכנסים והיוצאים.
גם עבור נבחרינו חמורי הסבר, מדובר קודם כול בשנה של בשורות פרטיות. מתוך קשת הנשים שנפרדו השנה מהכנסת – מאיילת נחמיאס־ורבין, דרך שלי יחימוביץ' ועד ציפי לבני ושולי מועלם – סביר להניח שלפחות אחת מהן חתמה בכך את הפרק הפוליטי בחייה. זו אולי לא דרמה בתולדות בית הנבחרים הישראלי, אבל וואחד שינוי באורח החיים הפרטי. ועם כל הכבוד לחיבורי הפאזל המאולצים שמלהטטים לנגד עינינו, אפילו לכוכב הדרמה הקואליציונית – הנשיא ראובן ריבלין – זהותו של ראש הממשלה הבא לא תהיה הזיכרון המשמעותי באמת משנה זו, שבה איבד את רעייתו ואשת חיקו.
גם במדינה שמחוברת לאקטואליה בצינורות מבזקים בלתי פוסקים, החיים הם מה שקורה באמת בין המהדורות. כפי שהזכרתי בשבוע שעבר, עוד ב־1999 נאמר על בנימין נתניהו כי הוא יהיה "הערת שוליים, אם בכלל, בהיסטוריה של ראשי הממשלות". המציאות הוכיחה אחרת, והיא עוד יכולה להמשיך ולשחק בנו ובהבל הגיגינו עד קץ הימים.
תנו לנו אות
הדילמה הגדולה באמת העומדת למולנו בפתח השנה החדשה, נוגעת לשאלה החשובה – איך נכתוב אותה. לא, לא איך נכתוב את גורלנו בתוכה, אלא איך היא עצמה תיכתב, מילולית: תש"פ או תש"ף. דיונים שלמים מוקדשים לנימוקים בעד ונגד המלצת האקדמיה, שבחרה בגרסת תש"ף – הדומה מדי לצירוף הטראומטי אש"ף, ומתעלמת ממסורת אבותינו משנת תר"פ.
בתחילת שנת תש"ם, בהיותי בת רבע לשמונה, נדהמתי לגלות שבניגוד לכל ספירה חשבונית שעובדת בשיטת מוסיף והולך, מספרים עבריים יכולים לגדול תוך צמצום האותיות. תשל"ט הפכה בבת אחת לתש"ם הבלתי אפשרית. הטלטלה הגדולה באמת הגיעה ארבע שנים אחרי כן, כשטובי רבנינו והוגינו נדרשו לשאלת תשמ"ד. האם כך ראוי לקרוא לשנה חדשה ומלאת תקווה? האם במו ידינו נחרוץ את גורלנו ונגזור על עצמנו כליה? בסופו של דבר קהילות ישראל הכתירו בשם המצמרר תשד"ם את השנה העברית המקבילה ברובה ל־1984, והמהדרין הלכו על תדש"ם. ואכן, נשארנו בחיים. רובנו. אז מה עושים עם שנה חדשה ומלאת אי ודאויות? לא לוקחים אותה יותר מדי בקלות, ובעיקר לא יותר מדי ברצינות. לימים הרי אנחנו עשויים לגלות שאיזו הערת שוליים שנכתבת כעת עוד תהפוך לסיפור חיינו, ושכל הקשקושים הממלאים לנו כרגע את הראש ואת הלב הם קוריוז צדדי שכילינו עליו הרבה יותר מדי אנרגיות. אלוהים מתכנן תוכניות טובות, אנחנו רק צריכים להצטרף ולצחוק איתו.
