ספר השיחות הטרי בין העיתונאי הוותיק שמעון שיפר לאלוף במיל' עמוס גלעד ("המתריע", הוצאת ידיעות אחרונות) הוא מסמך מחכים בהחלט. גלעד, מומחה בכיר למזרח התיכון החדש והישן, הכיר מקרוב את רוב הנפשות הפועלות באזורנו. בין השאר צבר שעות רבות במחיצתו של יאסר ערפאת, האיש שבו תלו יצחק רבין ושמעון פרס את כל תקוות השלום הישראלי עם הפלסטינים.
גלעד, אם לתמצת, תיעב את ערפאת תיעוב עז. הוא מראש לא האמין שאפשר לעשות איתו עסקים. גם כשקיבל ממנו פעם נשיקה, לא שכח עם מי יש לו עסק. בין השאר זכר לו היטב את הפיגוע הנורא בכביש החוף ב־1978. ערפאת שיגר אז 11 מחבלי פת"ח כדי לתקוף את ישראל מהים. רק שניים מהם הגיעו לחוף, אך הצליחו לרצוח 35 ישראלים. 16 שנים אחר־כך קיבל ערפאת פרס נובל לשלום יחד עם רבין ופרס, אך לדברי גלעד לא זנח לרגע את דרך הטרור ולא ויתר על חלומו להחריב את ישראל. את פיגועי ההתאבדות הנוראיים שלאחר אוסלו מכנה גלעד "מדיניות מכוונת של ערפאת… הנשק השטני ביותר של האיש הזה".
ומי ישב לצדו של ערפאת בשיחות הראשונות בתוניס עם גלעד בספטמבר 1993? מי כיהן כדובר המשלחת הפלסטינית(!) לשיחות וואי ב־1998? מי היה בן זוגו של עזמי בשארה לסיעת בל"ד הראשונה בכנסת 1999? מי עדיין מעריץ בקול את הרוצח הבכיר מרואן ברגותי ותולה על קיר ביתו את תמונת ערפאת? ד"ר אחמד טיבי, האיש שהמליץ השבוע לנשיא המדינה להטיל על בני גנץ את תפקיד הרכבת הממשלה.
גנץ עצמו, כהרגלו, מילא פיו מים בעקבות הבשורה הזו. גם יעלון, אשכנזי ולפיד החשו. תמיכת הזועביז בהם הביכה אותם, כי הסגירה את הזדקקותם הפוליטית לסיעה ערבית קיצונית שאנשיה מסרבים לגנות פיגועים בחיילי צה"ל ובמתנחלים. ואולם בסביבתם הקרובה השתררה עליצות דווקא. היועץ האסטרטגי של גנץ, רונן צור, בירך למעשה על תמיכת הרשימה המשותפת בגנץ. "מהלך מרגש ונושא תקווה", התפעל בן כספית במעריב, וכך גם המחזאי שמואל הספרי. "תברך שהחיינו, סגל", הוא הטיף לי בטוויטר אחרי שתהיתי כיצד מרגישים כעת אנשי ימין שהצביעו כחול־לבן, "ערביי ישראל ממליצים לנשיא על רמטכ"ל צה"ל".
לא, לא בירכתי שהחיינו. כמעט אמרתי ברוך דיין האמת. בעיניי זה היה רגע עצוב ומסוכן בתולדות ישראל, מפני שהביוגרפיה של הרשימה המשותפת אינה מותירה מקום לאשליות. תמיכתה בגנץ הייתה מעשה ציני, כמו חתימת ערפאת על הסכם אוסלו. היא חפצה השבוע ביקרו של גנץ רק כדי להדיח את נתניהו, המכשול העיקרי בעיניה בדרך להקמת פלסטין. פניה אינן מועדות להטבת חייהם של ערביי ישראל, אתגר שבקושי העסיק אותה עד כה, אלא לחיסול ישראל כמדינה יהודית ואולי כמדינה בכלל. הרי מאז כינון הרשימה ועד השבוע היא לא נתפסה פעם אחת בתמיכה בישראל באיזושהי נקודת חיכוך עם הפלסטינים או עם שאר אויבי ישראל. שרותי הסנגוריה שלה לאבו־מאזן, לחמאס ולחיזבאללה היו ונשארו אוטומטיים.
אפילו הח"כ היהודי היחיד במפלגה, עופר כסיף, אפוף משטמה לצה"ל. על הסכינאית הפלסטינית שנורתה לפני שבוע במחסום קלנדיה כתב כסיף כי "הוּצאה להורג בידי אחד מקלגסי הכיבוש הרצחניים", כך שמותר לא להתפעל מהמלצת סיעתו לנשיא להטיל על רמטכ"ל צה"ל את הרכבת הממשלה. גם ערפאת לחץ בשעתו את ידי הרמטכ"ל רבין וראש אמ"ן בוגי יעלון. כמפקד אוגדת יו"ש בספטמבר 2000, בני גנץ ודאי זוכר היטב מה קרה זמן קצר אחרי שאהוד ברק ניסה להפוך את אוסלו מהסכם ביניים להסדר קבע. אלוף במיל' גלעד משוכנע, אגב, שערפאת תכנן מראש את הפיצוץ הגדול.
כזכור, איך אפשר לשכוח, רבים מערביי ישראל הצטרפו אז למתקפה הפראית והנכלולית של ערפאת עלינו. ביום שלישי שעבר הם גם הצביעו בהמוניהם למפלגה של ממשיכי ערפאת. רובם המכריע שוב נתן את קולו למפלגה לאומנית קיצונית, מפלגת עוצמה ערבית, שמעולם לא העלתה על נס את בעיות הפנים של המגזר וכמעט תמיד התמקדה באתגר הקמתה של פלסטין חופשית בין הירדן לים. "אנחנו בעלי הארץ הזו", צהל השבוע טיבי במפגן שחץ מעורר דאגה כבדה בבית הנשיא. שבועיים קודם לכן דחף איימן עודה מצלמה לפניו של ראש ממשלת ישראל, תעלול התגרות בוטה ביותר לפי נימוסי ערב, שכנראה מצא חן בעיני בוחריו. למרבה הצער לא קשה לנחש עם מי הם יזדהו באינתיפאדה הבאה. ניסיון העבר מלמד שלאינתיפאדות יש נטייה לפרוץ דווקא אחרי שמחנה השלום נודד מהאופוזיציה לספסלי הממשלה.
