השיח הסוער בעניין המלצת הרשימה הערבית המשותפת השבוע על בני גנץ התאפיין בחידוד קצוות ואמירות בצבעים עזים, וחבל שכך.
כחבר כנסת בכחול־לבן אני מבקש לחוות כאן את דעתי שטועים אלה המתפעמים כל כך מהמלצת המפלגות הערביות, עד שההתרגשות מכסה על שלל התבטאויות קשות של חלק מחבריה נגד מדינת ישראל והיהודים, כולל סלחנותם כלפי מעשי טרור ולפעמים ממש תמיכה בהם. במגזר הערבי יש כמה מנהיגים פוליטיים העסוקים בליבוי שנאה ובמאבק נגד עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעניין הזה, לא כדאי לעצום עיניים.
מצד שני גם אסור להיגרר לקיצוניות השנייה, ולחשוב שכל ערבי הוא בהכרח שונא יהודי, אשר רק מחפש את הרגע שבו המדינה ואזרחיה יסובבו את הגב כדי לדקור אותם. קיימת פה אוכלוסייה ערבית רחבה, שחפצה בשילוב הוגן, שווה וצודק. היא מקיפה כחמישית מאזרחי ישראל, וכולנו צריכים לעבוד קשה כדי שישתלבו בחברה. גם אם יש מי שמתקשה לתמוך בכך על בסיס טיעונים ערכיים דוגמת שוויון, אולי ההבנה שאם יהיה רע להם יהיה רע לנו, וההפך, היא שתשכנע אותו לתמוך בכל זאת.
ובכלל, טוב יהיה אם השיח הציבורי והפוליטיקה הישראלית יאפשרו לקולות מורכבים להישמע, ולו מפני שהמציאות עצמה מורכבת. כל התלהמות פופוליסטית לכאן או לכאן, ועיוורון מצד זה או מצד אחר, לא יועילו.
יובהר: לא ביקשנו תמיכה בבני גנץ מחברי הכנסת הערבים ולא תיאמנו איתם את התמיכה הזאת. הם לא קיבלו דבר בתמורה. לכן אני מציע לכל המזדעקים לנוח עם זעקות השבר המדומות שלהם. בעיקר אמורים הדברים לגבי נציגי הליכוד, שכבר שנים תופרים עם נציגי המפלגות הערביות אינספור דילים פוליטיים. יש יהודים שנדמה להם שהערבים עובדים אצלם, אך זו טעות. הם לא עובדים אצלנו, ואת ההחלטות שלהם, כולל ההחלטה לתמוך בבני גנץ, הם מקבלים לבד.
אף שיש מי שהעמידו בספק את הציונות שלנו בעקבות המלצת הרשימה המשותפת, איני חש כל צורך להתנצל או להוכיח את הפטריוטיות ואת אהבת הארץ והמדינה של אנשי כחול לבן. אבל אני כן מרגיש צורך לומר: אל תנסו למדוד אותנו במד הציונות שהמצאתם. ודאי לא את שלושת הרמטכ"לים, שני האלופים, סגן ראש המוסד ושני הניצבים מהמשטרה שברשימתנו. הם סיכנו את חייהם הרבה יותר פעמים מכל מיני צייצני טוויטר ופוליטיקאים ששירותם העורפי והחלקי כמובן לגיטימי, אך הוא מאפשר להם לצאת בקרב במחוזות הטוויטר לכל היותר.
אל נא תנסו לערער על הפטריוטיות של "השמאלנים" מכחול לבן – עופר שלח, שנפצע קשה במלחמת לבנון הראשונה ואיבד חלק מראייתו; סגן אלוף במיל' ונכה צה"ל אלון שוסטר; יעל גרמן, האם השכולה שאיבדה את בנה בשירותו הצבאי; ומיכאל ביטון, הקצין מגולני, שאיבד גם הוא את אחיו בצבא. אל תערערו גם על הפטריוטיות של יועז הנדל ושלי. נדמה לי שאנחנו חברי הכנסת היחידים שעדיין עושים שירות מילואים פעיל ביחידה קרבית.
מוטב יהיה להימנע מהגידופים המיותרים בעניין "הפניית העורף של כחול לבן למדינת ישראל" ועוד כהנה וכהנה הכפשות. הבה נחזור לדיון ענייני המניח שגם יריבים פוליטיים פועלים מתוך דאגה לעתידה המדינה. ייתכן שיש לנו דרכים שונות, אך המניעים ציוניים לעילא, והמחויבות למדינה ואהבת הארץ נטועה עמוק בפנים.
