אפשר לסכם את תוצאות בחירות 2019 מועד ב' בתמצית כך: יש רוב של 65 מנדטים לקואליציית אנטי־ביבי, ומאידך גיסא, יש רוב של 63 מנדטים לגוש הימין, יחד עם מפלגת ישראל ביתנו. ליברמן הוא בהחלט ימין, אף שנתניהו ניסה למתג אותו כשמאל, מה שגם הוכח שוב השבוע כאשר לא הסכים להמליץ על גנץ כמרכיב הממשלה, בשל הישענותו על תמיכת הח"כים הערבים.
התוצאות האלה מובילות לשתי מסקנות: האחת, כמו בסיסמה המפורסמת "רק הליכוד יכול", אפשר לומר היום ש"רק ביבי לא יכול". שהרי כל אחד אחר בליכוד חוץ מנתניהו היה יכול לרתום בתוך חמש דקות את ליברמן ואת בוגי יעלון וחבריו ועוד גורמים בכחול לבן, להצטרף לגוש הימין ולהקים ממשלה הנשענת על קואליציה של 70 מנדטים ויותר.
השנייה, כמו בסיסמת "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל", אפשר היום לומר ש"רק ביבי יכול לאחד את השמאל לגוש אחד גדול". האנטגוניזם העצום שנתניהו יצר לאורך שנות כהונתו, ואף אם חלק נכבד הודבק לו שלא בטובתו הרי חלק נכבד הוא קנה ביושר, הביא גורמי מרכז ושמאל מתון כמו מפלגת תל"ם לחבור ברשימה אחת לגורמי שמאל רדיקלים, כמו יעל גרמן, אסף זמיר ועפר שלח. רק ביבי היה מסוגל ליצור את הדבק שיגרום לתופעה ההמונית הזאת, ולכך שאחמד טיבי ושאר גורמים תומכי טרור ימליצו על רמטכ"ל בדימוס כמי שירכיב את הממשלה.
ודוק, נתניהו נכשל בבחירות האלה בפעם השנייה ברציפות. הפעם הוא נכשל הן במישור הגושי הן במישור המפלגתי. ויוסבר: בחירות אפריל הסתיימו ב־60 מנדטים לגוש הימין (בלי ליברמן) ובכ־256 אלף קולות (כשבעה מנדטים) שנזרקו לפח האשפה בשל אחוז החסימה שהופעל על הימין החדש וזהות. לעומת זאת, בבחירות הנוכחיות צבר גוש הימין (בלי ליברמן) 55 מנדטים בלבד, אף שהיו רק כ־84 אלף קולות של עוצמה יהודית שנזרקו לפח (כשני מנדטים). כוחו של הגוש ירד בעשרה מנדטים.
במישור המפלגתי, את בחירות אפריל סיים הליכוד עם 35 מנדטים. אם מצרפים אליהם את ארבעת המנדטים של מפלגת כולנו שמוזגה עם הליכוד ואת זהות שחברה אל הליכוד ושווה כשני מנדטים, הרי שמספר המנדטים של הליכוד היה שווה ערך ל־41. בבחירות הנוכחיות הצליח הליכוד להגיע ל־32 מנדטים בלבד: ירידה של תשעה מנדטים.
יוצא שהכישלון של גוש הימין הוא כישלון מוחלט של הליכוד, וכישלונו של הליכוד הוא כישלון מוחלט של נתניהו. זו הפעם השנייה ברציפות שנתניהו גורם להפסד הימין בבחירות ולכך שאי אפשר להרכיב ממשלת ימין, וכנראה גם לא ממשלה אחרת בראשותו. כאן גם המקום להזכיר שעצם הקדמת הבחירות מנובמבר לאפריל הייתה מהלך שנתניהו יזם, כאשר הייתה יכולה להתקיים קואליציית 61 שתפקדה היטב, וזאת כנראה רק כדי להקדים את פרסום כתב החשדות נגדו (ניסיון שלא צלח).
הכישלון של נתניהו נובע גם מכך שבכל תקופת תעמולת הבחירות הוא לא עסק, כפי שהיה מתבקש, בניסיון להגדיל את גוש הימין דרך שכנועם של אנשי מרכז ושמאל־מתון להצביע לליכוד, אלא ניסה בכל כוחו לשאוב מנדטים מימינה ומעוצמה יהודית, ביודעו היטב שלא יהיה בכך שום תועלת לשם הגדלת גוש ממליציו.
בכלל, לא מובנת לי התופעה הזאת שבה נתניהו נהיה ימני מובהק בטרם בחירות, בהכרזה על סיפוחי שטחים, השתלחות בערבים וכיוצא בזאת, ואילו מיד אחריהן הוא הופך למרכז (ואף שמאל מכך) המתנצל על כל שאמר לפני הבחירות ונואם על שתי מדינות לשני עמים. עורמה פוליטית, וכזו לא הייתה חסרה לנתניהו הווינר של פעם, מחייבת נקיטת פעולות הפוכות, כדי לנסות למשוך קולות שמאל אל גוש הימין, בדיוק כמו שנוקטים גנץ־לפיד, שלפני הבחירות הם כביכול מיליטנטים נגד הערבים וכדו', אך לאחריהן אין להם שום בעיה להישען על קולותיהם של האנטי־ציונים כממליצים בבית הנשיא.
כללו של דבר, בטרם נתניהו ימשוך את גוש הימין יחד איתו אל התהום או אל מערכת בחירות שלישית מוקדמת, יש לשדד מערכות, ולהיערך להנהגה אחרת של הליכוד וגוש הימין, ויפה שעה אחת קודם. בברכת "שנהיה לראש ולא לזנב".
