בנימין נתניהו הוא כנראה הפוליטיקאי השנוי במחלוקת ביותר שכיהן בישראל. רמת ההערצה אליו מצד תומכיו יכולה להשתוות רק לרמת השנאה כלפיו מצד מתנגדיו. לא במקרה הפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות, כולל אירועי השבועות האחרונים ואלה שיבואו, מתמקדת בו.
זהו מצב שהוא בגדר חידה. שנות שלטונו של נתניהו לא בלטו במעשים דרמטיים וגם לא בכישלונות גדולים. התמחותו הגדולה היא קרבות בלימה. הוא הצליח לבלום הרבה התלקחויות צבאיות פוטנציאליות, סכנות של צונמי מדיני ומשברים כלכליים. אלו בהחלט הישגים יפים, אבל לא כאלו שהיו אמורים להפוך אותו למעורר מחלוקת רגשית חריפה.
את הגורמים צריך לחפש בהקשרים אחרים. ראשית, עצם הצלחתו של נתניהו לעלות לשלטון אחרי רצח רבין היא כנראה דבר שהשמאל לא יכול היה להשלים איתו; מעין "הרצחת וגם ירשת". ממילא, האיבה כלפיו הורגשה עוד לפני שהספיק לצבור רקורד של מעשים שנויים במחלוקת. מה גם שלנתניהו יוחסה שותפות, לכל הפחות פסיבית, באווירת ההסתה נגד רבין, נוכח שתיקתו מול התמקדות הימין בהסתה אישית נגד רבין, ולא רק נגד מדיניותו: הסיסמאות "רבין בוגד", הכאפייה והסמלים הנאציים בתמונות הפוטומונטאז', "דין רודף" ו"דין מוסר" שנפסקו לגביו, ועוד. נכון שברגע מסוים התנער נתניהו בגלוי מהקריאות שייחסו לרבין בגידה. אבל הוא לא טרח לצאת בחריפות נגד האווירה המרעילה.
נתניהו גם היה ראש הממשלה הראשון מהימין ששבר את קוד הממלכתיות שאפיין את המחנה הלאומי. קוד שגרס שרצוי להיאבק לקידום המדיניות שלך, אבל אסור לפגוע במעמד המוסדות הממלכתיים, בכבוד ליריבים פוליטיים בשמאל, ואפילו לא בתקשורת. נתניהו הוא ראשון מנהיגי הימין שהימניות הפוזיטיבית שלו – קידום תפיסת ארץ ישראל השלמה – חלשה בהרבה מהימניות הנגטיבית שלו, שמתמקדת בשנאת השמאל, הערבים, ו"האליטות הישנות". זה הופך אותו כמובן לשנוא נפשן של אותן אליטות, אבל בד בבד גם ל"מלך" אצל חוגים בימין, במיוחד בליכוד, שהימניות שלהם נולדה בעיקר מתוך שנאת האליטות, על שפגעו בהם או בהוריהם.
זה מביא אותנו לסיבה העמוקה שבגללה הפך נתניהו למעורר רגשות עזים כל כך. את הפוליטיקה אפשר לחלק לשתי מוטיבציות: מוטיבציה אידיאליסטית, שעניינה קידום ערכים, ומוטיבציה ריאליסטית, שעניינה צבירת כוח והישגים; מבחינתה המטרה מקדשת את האמצעים, ומבחן ההצלחה הוא הרלוונטי.
בכל מנהיגי ישראל היה עירוב של שתי המוטיבציות. אבל כולם הקפידו לפחות להציג את פעילותם הציבורית כמיועדת לקידום ערכים, וממילא היו מוכנים להגביל משיקולים ערכיים את האמצעים שינקטו. נתניהו הוא הראשון שלגביו ברור שהוא ריאליסט גמור: אין לו שום בעיה להחליף בן לילה את הבריתות הפוליטיות, את הנאמנות לכללי המשחק המקובלים ואפילו את הטיעונים הרעיוניים עצמם. לכן מעריציו רואים בו קוסם: הוא פשוט מעז לעשות מה שקודמיו ועמיתיו לא היו מעלים בדעתם כלגיטימי. חוסר העכבות הזה הוא בדיוק הסיבה לכך שיריביו שונאים אותו כל כך, וגם חוששים מפניו.
אגב כך צריך לומר שחלק נכבד מהצלחתו של נתניהו לגרום להערצת חוסר העכבות שלו נובע גם מהקיצוניות הנגדית של כמה מקודמיו ויריביו. התפיסות שהם הציגו, במיוחד בתחום המדיני, היו אידיאליסטיות הרבה יותר מדי. הם המשיכו לדבר על שלום מתקתק, ועל חלוקת הארץ בין שני עמים שכוונותיהם טובות באותה מידה, גם כאשר נעשה ברור שהפלסטינים מעוניינים הרבה יותר להרוס את מדינת היהודים מלבנות את מדינתם.
הפוליטיקה של נתניהו היא תולדה של תקופתה, אבל בעצם תקופת שלטונו הארוכה, והפופולריות שלו, יש כדי להעצים את המאפיינים האלה, ולגרום גם לרבים אחרים לראות בהם מודל להצלחה. משום כך חשוב מאוד שאם השנה החדשה אכן תהיה שנת הפרדה מנתניהו כאיש ציבור פעיל, ההנהגה שתבוא אחריו תצטרך להיפרד גם מה"ביביזם": מחוסר העכבות הציני, ומראיית ההצלחה כיעד המקדש את כל האמצעים. בצד זה, אסור לה לחזור לאידיאליזם מדיני תמים. המטרה צריכה להיות אידיאליסטית, אבל הדרך למימושה חייבת להיות ריאליסטית מאוד.
