את שיחת הטלפון עם שגריר כלשהו במדינת אי שם, אנחנו מתחילים בסדרת ניתוקים. "סליחה", הוא אומר לי, "הטלפון במשרד מקרטע, אין תקציב לתיקון. נדבר ברמקול, כי גם האפרכסת שבורה". את השגריר הזה אני מכירה עוד כשהיה איש משרד החוץ במטה בישראל. הוא איש חרוץ שנותן את הנשמה, ויש לו הרבה נקודות זכות ברקורד הציבורי והציוני שלו. רגע לפני שיצא מהארץ לשליחות הנוכחית פגשתי אותו לענייני עבודה, הוא בדיוק התחיל התחלה אישית חדשה בארץ, אך היא נקטעה בעקבות התפקיד שאליו נשלח. "ככה זה, אלה החיים שלנו", הוא אמר בחצי חיוך חצי צער. "השליחות החשובה הזו תמיד מייצרת תלישות מסוימת".
הגיע הזמן שנדבר על משרד החוץ שלנו. עם פרוס עלינו שנת תש"ף, משרד החוץ של ישראל נמצא בשיתוק מוחלט בעקבות בעיות רבות שנים של ניהול, מדיניות ותקציב.
בתחילת חודש ספטמבר הופץ אימייל, או בלשון משרד־חוצניקית 'מברק', שהודיע לכלל הנציגויות הישראליות בעולם על הפסקה מוחלטת של פעילויות המשרד: נסיעות עבודה, עבודות תחזוקה, קורסים, הזמנה של דיפלומטים לביקורים בישראל, הפסקה של אירוח, מפגשים וכנסים. למעשה, שיתוק מוחלט. את המכתב הוציא החשב הממונה על משרד החוץ מטעם משרד האוצר, שהוא מעין "ועדה קרואה" שהגיעה למשרד החוץ לאור הגירעון התקציבי שבו הוא שרוי.
האם הכיוון הוא בנייה או פירוק, האם יש רצון מצד הדרג הפוליטי לטפח את נציגויות ישראל בעולם, לזהות מגמות עולמיות, או שפשוט ממלמלים "יהיה טוב"?
מאז שנת 2003 נשאר תקציב המשרד במצב קפוא יחסית, והוא נע סביב 1.3־1.6 מיליארד שקלים. אוכלוסיית ישראל גדלה מאז בכשני מיליון איש – משבעה לתשעה מיליון אזרחים, תודה לא־ל. האתגרים של המדינה הקטנה שלנו לא פוסקים לרגע, רק מחליפים צורה. לישראל יש כיום 102 נציגויות בעולם. לרשות הפלסטינית, לשם השוואה, יש 103.
"משרד האוצר עושה לנו את המוות", מלינים השגרירים שעימם דיברתי. "בכל חודש אני מתעורר לתלוש משכורת שונה. כמו לקרוא נוסחה מתמטית. כל חודש הפתעה חדשה. שינוי שיטת החישוב של השכר, של רכב השרד של השגריר, שינוי בדמי ייצוג (מעין "קופה קטנה" לאירוח), שינוי בשכר לפי מטבע מקומי ומה לא. יש שגרירים במדינות עולם שלישי שמקבלים שכר במטבע מקומי והבנקים המקומיים לא מסכימים להמיר להם סכומים גדולים (מעל 1,000 דולר). אבל בארץ הם משלמים משכנתא בשקל, שהוא אחד המטבעות החזקים בעולם כיום. מה הם אמורים לעשות?"
מצד שני, "נערי האוצר", שאוהבים להשמיץ אותם בכל הזדמנות, הם שומרי הקופה הציבורית, והקופה הציבורית היא הכסף שלכם. הם עושים את עבודתם נאמנה, שואפים לניהול יעיל, הכולל הצבת יעדים ומדדים, והגדרת מטרות ברורה. לטענת גורמים באוצר, כל אלה לא קיימים כיום במשרד החוץ. "משרד החוץ לא השכיל להתאים את עצמו למציאות של המאה ה־21", אומרים שומרי הקופה הציבורית. "יש קיבעון, מנגנון מנופח מאוד (כי חייבים למצוא תפקיד בארץ לכל מי שחוזר משליחות), חוסר רצון לניהול רפורמות הכרחיות. אין יעדים ואין מדדי הצלחה, אין אפילו ניסיון להיות רלוונטיים". "הם לא מבינים שלא צריכים אותם כיום, בעידן האינטרנט שבו כל אחד יכול לפתוח גוגל ולמצוא מה שהוא צריך מעבר לאוקיינוס, אנחנו בעידן של שמיים פתוחים וטיסות זולות ואפשר בקלות יחסית לטוס ולקדם יחסים תוך קשר אישי. הם לא רלוונטיים למשרדי הממשלה האחרים. הם היו צריכים לשבת, להגדיר מטרות ולחדד איך הם נותנים שירות למדינה, איזה ערך מוסף הם מעניקים".
מהצהרות למעשים
הכול יכול להיות נכון. אגב, הגיוני שמערכת ציבורית זקוקה לדיאטה ורפורמות. לצערי הן קורות מעט מדי בשירות הציבורי וזו רעה חולה שלא מיוחדת למשרד החוץ. השאלה היא מה הכיוון. האם הכיוון הוא בנייה או פירוק, האם יש רצון מצד הדרג הפוליטי הנבחר לבנות את נציגויות ישראל בעולם, לזהות מגמות עולמיות ולבנות יחסים עתידיים, או שפשוט עוצמים עיניים וממלמלים "יהיה טוב".
מכל מי ששוחחתי איתו שמעתי טענה נוספת: רוצים לסרס את משרד החוץ כי רואים בו גוף שמאל. כולם מזכירים את הצמד־לא־חמד אילן ברוך ואלון ליאל, שני בכירים לשעבר, שהפכו לראש חץ ישראלי של תנועת ה־BDS, עם חותמת הכשרות של "בכיר משרד החוץ הישראלי לשעבר". קשה לתאר את המיאוס משני הלשעברים הללו בתוך המערכת. מזכירים אותם כפרי באושים של משרד החוץ. אני עצמי נתקלתי לא פעם באנשי משרד החוץ שהגשימו את האידיאולוגיה שלהם יותר מאשר את זו של הדרג הנבחר. אבל דברים כאלה יש בכל מקום. זה מה שנקרא בלעג כיום ה"דיפ סטייט", וככל שהדרג הנבחר יהיה חלש (ויתחלף תכופות), כך הפקידות תפרוס כנפיים ותעוף. משרד החוץ של היום שונה מזה של אלון ליאל. לא שאין עיקומי אף לעיתים, אבל הוא מורכב ברובו מאנשים מקצועיים שהשליחות והאהבה לישראל מניעות אותם. את המוגלה האידיאולוגית־מרדנית צריך להוציא, את הדירקטיבה המדינית חייבים לתת, רפורמות צריך לעשות, אבל אסור לשפוך את התינוק עם המים.
מצב יחסי החוץ של ישראל מצוין היום, זה לא סוד. "ביבי קוסם", אמר לי אחד מאנשי משרד החוץ הבכירים, אחד שראה כבר הרבה ראשי ממשלה ושרי חוץ בתפקיד. "הוא יכול רגע אחד להרים טלפון לנשיא ארה"ב, רגע שני לנשיא רוסיה, ואז לראש ממשלת הודו או לנשיא ברזיל", הוא ממשיך. "הוא יכול לפגוש 12 ראשי מדינה מאפריקה, לשבת לפגישות אישיות במשך שעות ולהסביר להם את המצב בישראל, את היתרונות בשיתוף פעולה, את אפיקי ההשקעה ואת העתיד שאפשר לבנות, כשהשמיים הם הגבול. הם יוצאים מהפגישות איתו מהופנטים". אז היכן הבעיה, אני שואלת. "הבעיה היא שכאשר הקוסם הולך, מישהו צריך לבצע את מה שעלה בפגישות, לסגור חוזים, ביקורים וליווי – וכשהמטה והנציגויות מחוררים, אין מי שיעשה את העבודה, אין מי שיקיים את ההבטחות ורוב העבודה יורדת לטמיון".
זו אולי הנקודה העיקרית: נתניהו הוא קוסם, הוא באמת ליגה אחרת, הוא הביא את ישראל למעמד בלתי רגיל בעולם. אבל הוא אחד ויחיד. כשכל המערכת קורסת מאחור, מה יקרה כשיסיים את תפקידו? מה יקרה כשילך?
