בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי ממתינה לימי שלישי. התמכרתי לצפייה ב"חתונה ממבט ראשון", תוכנית ריאליטי שמשדכת בין גברים לנשים שמעולם לא נפגשו קודם, ומחתנת אותם תחת חופת הטלוויזיה.
לפי נתוני הרייטינג, בכל פרק צפו בממוצע כחצי מיליון איש. אז אני לא הייתי היחידה שהתמכרה לתוכנית, שעקבה אחר חמישה זוגות שנישאו במתכונת זו, ושהיו אמורים לחיות יחד במשך 42 ימים ואז להחליט לגבי ההמשך.
"חתונה ממבט ראשון" היא לא עוד תוכנית ריאליטי תחרותית בסגנון "האח הגדול" או "הישרדות". היא גם לא תחרות ששמה דגש על כישרון מסוים, כמו שירה, ריקוד או בישול. התוכנית הזאת היא השיקוף הפועם של חיינו. הכמיהה לאהבה, לזוגיות, למשפחה, הקושי הגדול הכרוך במציאת בן זוג, הייאוש מכל הסיבובים והחיפושים והרצון למצוא אלטרנטיבה לדרכי ההיכרויות המוכרות.
בחיים הרגילים, תהליך הבחירה של בן זוג הוא מהותי. אנחנו בוחרים לפי מראה עיניים או תחושת בטן, או לפי ניתוח רציונלי של נתונים. הבחירה עצמה היא פריווילגיה. בתוכנית הזאת זכות הבחירה ניטלה מן המשתתפים. ההתאמה בין בני הזוג ששודכו נעשתה באמצעות פרמטרים מדעיים ובעזרת שתי פסיכולוגיות, מומחה לחקר רגשות ומומחית לגנטיקה מולקולרית.
הרצון לשבור את הכלים ולמצוא פורמט מוצלח יותר להיכרות גרם לעשרת המשתתפים והמשתתפות, רובם בתחילת שנות ה־30 לחייהם ותוצרים מובהקים של דור ה־Y, להגיע לתוכנית, וגרמו לנו לצפות בהם.
תוך כדי הצפייה הלב נשבר, יחד עם ליבם של המתמודדים. לרלי, שערגה לזוגיות, ההתאמה המדעית מצאה את אלעד, שאיבד בה עניין מהשנייה שנפגשו בה. היא הייתה כמו ספר פתוח ולא התביישה להביע רגשות וכמיהה ואכזבה, והפכה ליקירת הקהל כי העזה להפגין מה שבדרך כלל מתפרש כחולשה. אלי הסקיפר עשה הכול כדי שהקשר שלו עם מיקאלה יצליח, אבל נתקל בחומה בצורה. יעל נסעה כל יום בציר קיסריה־ירושלים והלכה על קצות האצבעות כדי שהקשר שלה עם חיים יצליח, אבל הוא לא.
עוז ותמר אלמוג, בספרם "דור ה־Y: כאילו אין מחר" אומרים שמ־1970 עד 2010 גדל מספר משקי הבית הסינגלטוניים (אנשים שחיים לבד ומנהלים משק בית של אדם אחד) בכ־30 אחוזים. אם בודקים רק את משקי הבית במגזר היהודי־חילוני, השיעור גבוה בהרבה. בספרם הם גם מונים את הסיבות לחרדה של דור ה־Y מפני זוגיות: פחות לחץ סביבתי להינשא, נטייה למגורים משותפים בלי להיות נשואים פורמלית, קושי לקבל החלטות מחשש "לסגור אופציות", חוסר בשלות, פחד מהתחייבות, תחושת מיצוי מהירה, השתייכות לקבוצות חברים שכולם נטולי זוגיות, קושי לפתח אינטימיות, אינדיווידואליזם, מתן דגש על ה"אני" ועוד.
אף שאנחנו יודעים לצטט נפלא את מגבלות דור ה־Y, "חתונה ממבט ראשון" הוכיחה שיש קצת X גם ב־Y. היא הוכיחה את זה בנתוני הצפייה וברמת האמפתיה העמוקה שחשנו כלפי המשתפים בתוכנית. המשתתפים שיקפו את כל הפנויים והפנויות שחיים סביבנו, חברינו וילדינו. הם ההוכחה העמוקה ביותר לכך שלמרות מרוץ החיים התובעני שלנו, ולמרות ההשקעה בקריירה, בלימודים, בנסיעות ובחוויות, אנשים עדיין מחפשים מישהו לבנות איתו בית.
אף שרק זוג אחד צלח את התוכנית, ואף שפורמט ההיכרות שהיא מציגה הוא קיצוני, הצלחתה מבטאת את הרצון למצוא נוסחה אחרת. העייפות מהחיפוש ניכרה אצל כל המשתתפים. מעבר לכך שהם רצו שמישהו יבחר במקומם, הם רצו מסלול קצר שמאפשר לדעת אם מעוניינים במישהו גם אחרי 42 יום, ולא רק אחרי מערכת יחסים של 5 שנים וחצי. הם רצו מסלול מחייב ואינטנסיבי, שבו לא בורחים ברגע שבן הזוג השאיר את משחת השיניים פתוחה או ברגע שבת הזוג נוחרת. הם רצו להרגיש שמישהו באמת רואה אותם, ולא קופץ לדמות הבאה שממתינה לו באפליקציית טינדר או אינסטגרם. הם רצו משהו אחר.
