בפרישה מהתמודדות רגע לפני הבחירות, חסכה ממפלגת נעם את הביקורת הציבורית שספגה מפלגת עוצמה יהודית על הקולות ששרפו לגוש הימין. מכיוון שלפי הצהרותיה גם לאחר הבחירות, נעם איננה הולכת לשום מקום ובכוונת אנשיה להמשיך את פעילותם גם בזירה הפוליטית, ראוי שגם הדיון על דרכה של התנועה הזאת יימשך.
אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שבה נתקלתי בחרדים שצועקים בזעם 'שאבעס' על נהגים שנוסעים בשבת. זה היה בתקופת לימודיי בישיבה התיכונית בירושלים. הם עמדו לצד הכביש, הפנו פנים זועפות כלפי כל מכונית שהתקרבה, וצעקו עד שהיא חלפה על פניהם. לא שמעתי על נהג שהפסיק לנסוע בשבת בעקבות הצעקות הללו. בחינוך הדתי־לאומי שעל ברכיו גדלתי וגדלו גם אנשי מפלגת נעם, טענו תמיד שצעקות ברחוב הן לא הדרך לגרום לאנשים להפסיק לחלל שבת.
מפלגת נעם היא מפלגת שאבעס. את מה שעשו הזועקים ברחובות ירושלים מול נהגים מחללי שבת, היא עושה בתחום המשפחה ובסוגיות דת ומדינה אחרות. תליית שלטי חוצות שמבקשים להזכיר לכולם שאבא ואימא הם משפחה, והגדרת משפחות אחרות – במישרין או בעקיפין – כלא נורמליות, משפיעים על הציבור בדיוק כמו לזעוק שאבעס על מכוניות נוסעות. אף להט"ב לא יחזור לארון בגלל שיכנו אותו לא נורמלי, והדתיים שתומכים במתווה ניסים בסוגיית הגיור, או במתווה הכותל, לא ישנו את עמדתם בגלל שיכנו אותם רפורמים.
על דבר אחד אני מסכים עם מפלגת נעם. לא ייתכן שהמפלגה הדתית־לאומית תמקד את כל הקמפיין שלה בנושא המדיני ותוותר על דגלים כמו יהדות וחברה
אבל הבעיה העמוקה יותר בקמפיין של נעם נעוצה במקום אחר. כששאלתי את אחד מבכירי הרשימה מדוע אינם מוכנים לנהל שיח עם נציגים מהקהילה הלהט"בית, הוא אמר שאין להם עניין לפגוע באנשים ברמה האישית והם מעדיפים שלא להתעמת. אילו היה מדובר רק בסוגיה מסוימת ובתקופת בחירות, אפשר היה לקבל זאת. אלא שהשלילה של שיח עם בני פלוגתא היא מאפיין מהותי ועקבי בהתנהלותה של ישיבת הר המור, בית היוצר הרוחני של מפלגת נעם. בהר המור ושלוחותיה בוחרים כבר שנים רבות לדבר עם העולם באופן חד־צדדי. הם באים להשמיע, אין להם שום עניין להקשיב.
התפיסה הזאת באה לידי ביטוי בחוסר נכונות עקבי של רבני 'הקו' להשתתף בפורומים ואירועים המבקשים לעודד שיח בין רבני הציונות הדתית, בהסתגרותם של גרעינים תורניים המזוהים עם ישיבות הקו, ובהחרמת ספרים של רבנים מסוימים בציונות הדתית.
חוסר נכונות לשיח והקשבה עשוי לנבוע משתי סיבות עיקריות. לפעמים הוא מבטא תפיסה שכל האמת נמצאת אצלנו, ולכן אין לנו עניין להקשיב לקולות אחרים, אך לפעמים הוא נובע מפחד וחשש מהשפעה ושינוי שעשויים להתחולל בעקבות ההקשבה. במשך שנים חשבתי שחוסר הנכונות לשיח באסכולת הר המור קשור לסיבה הראשונה, אבל הקמפיין של מפלגת נעם חיזק את תחושתי שיותר מהתנשאות יש פה פחד.
אנשי נעם טענו לאורך הקמפיין שהחברה הישראלית איבדה את יכולת החשיבה העצמאית שלה כתוצאה מהשתלטות עוינת של ארגונים ליברליים. במנשר שפרסמה המפלגה נכתב שמדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת סייבר תודעתית, שמדינות וקרנות מהנדסות מחדש את עולם המושגים שלנו, ושמדינות זרות מנהלות את משרד החינוך ומחנכות את קציני צה"ל. במילים פשוטות, בנעם מאמינים שקנו לנו את השכל.
בכל דיון שלי עם אנשי נעם מגיעה בשלב מסוים אמירתם "הסלחנית" שהמתנגדים לדרכם פשוט לא מודעים לכך שהם מושפעים מתפיסות זרות שהשתלטו על מוחם. אנשי נעם משוכנעים שכולנו איבדנו את יכולת השיפוט העצמית, והפכנו לתינוקות שנשבו במלכודות הארגונים הליברליים. מעבר להתנשאות שהתפיסה הזו מבטאת, טמון בה גם פחד עמוק משיח והקשבה. בנעם לא מאמינים שאפשר להקשיב לדעות אחרות ולהישאר חלוקים מבלי להסכים. זה לא מפתיע. כשבמשך שנים לא מנהלים שיח עם קהלים שונים ומגוונים, הפחד מהשפעות של שיח כזה רק הולך ומתעצם.
צריך לומר ביושר שהפחד משיח והקשבה איננו מאפיין רק את מפלגת נעם, אלא קיים גם בקצה השני של הסקאלה הפוליטית. הוא כנראה הסיבה המרכזית לקמפיין ההדתה. המאבק נגד תוכני יהדות במערכות חינוך או במרחבים ציבוריים נובע פעמים רבות מפחד להתמודד עם תוכן לא מוכר. גם במקרה הזה, החשש הוא שעצם המפגש עם תכנים דתיים יוביל לאימוץ שלהם, ואולי אף חלילה לחזרה בתשובה. לא ברור לאן נעלמים הפתיחות והפלורליזם כשמדובר בתכנים יהודיים. קשה להבין כיצד יהודים ליברלים מסוגלים להיות פתוחים לרעיונות ולתרבויות שונות ומגוונות מרחבי העולם, ולהתנגד דווקא למפגש עם מקורות היהדות.
בבחירות האחרונות, הפחד משיח והקשבה אפיין בעיקר את קצוות הקשת הפוליטית – נעם מכאן והמחנה הדמוקרטי מכאן – אך הוא עלול להתעצם ולהתפשט גם למרכז הסקאלה, ככל ששבטי החברה הישראלית יתכנסו בתוכם וימעטו להיפגש זה עם זה. כשאין מפגשים עם אנשים בעלי אורח חיים שונה ודעות אחרות, גובר החשש מהשפעותיו של השיח וממילא נחסם הרצון להקשיב.
לא רק ימין
על דבר אחד אני מסכים עם מפלגת נעם. לא ייתכן שהמפלגה הדתית־לאומית תמקד את כל הקמפיין שלה רק בנושא המדיני. המשותף לימין החדש, איחוד מפלגות הימין וימינה – שלוש המפלגות החדשות־ישנות שנולדו בשנה האחרונה – הוא הבחירה לכלול את המילה ימין בשם המפלגה, בחירה שמבטאת החלטה להתמקד בנושא המדיני־ביטחוני כדגל מרכזי. הציונות הדתית תמיד ביקשה להניף מספר דגלים, והיה לכך ביטוי גם בקמפיינים של נציגיה בזירה הפוליטית לאורך השנים. בקמפיינים הסרוגים של שתי מערכות הבחירות שהתקיימו השנה, הדגל התורני של יהדות מקרבת והדגל החברתי של אחריות לכלל החברה נדחקו הצידה לטובת תחרות מתישה מול הליכוד מי יותר ימני.
יהיו הבחירות הבאות מתי שיהיו, גם בהן תתמודד כנראה מפלגה דתית־לאומית. במקום להסתפק שוב במשחקי מילים והטיות חדשות של המילה ימין, הגיע הזמן להחזיר לשולחן הקמפיינרים מושגים נוספים כמו יהדות, חברה, עם ומדינה. 
