מאז היוודע תוצאות הבחירות אנחנו עדים למחזה מוזר במערכת הפוליטית. כמעט כל ראשי המפלגות מבינים (ואף מתבטאים בהתאם) שתוצאות הבחירות אינן מאפשרות לא לגוש הימין ולא לגוש השמאל להרכיב ממשלה לבד, וכי הפתרון היחידי שיכול למנוע בחירות נוספות הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. גם בסקרים בקרב הציבור הרחב ברורה מאוד המגמה של העדפת פתרון ממשלת האחדות על פני הליכה לבחירות בפעם השלישית.
אבל בד בבד, חרף הקונצנזוס הרחב סביב רעיון ממשלת האחדות, המשא ומתן להקמת הממשלה מקרטע, וכבר נקלע למבוי סתום עוד בטרם המריא. אחת הסיבות העיקריות לתופעה המוזרה הזאת היא ויכוח חריף בשאלה כיצד אמורה להיראות ממשלת האחדות, ואילו מפלגות אמורות להיכלל בה.
לפי גישה אחת, שמובילים יאיר לפיד ואביגדור ליברמן כשהם גוררים אחריהם את שאר ראשי כחול לבן, ממשלת האחדות שתקום חייבת להיות ממשלת אחדות "ליברלית", או בהגדרה ברורה ובוטה, ממשלת אחדות חילונית. המשמעות היא הטלת וטו על השתתפות המפלגות הדתיות (כולל "המשיחיים", כהגדרת ליברמן); כלומר, וטו גלוי על כל מפלגות גוש הימין מלבד הליכוד. מול אלה ניצבים נתניהו והליכוד, המתעקשים על כניסת כל מפלגות הימין לממשלת האחדות העתידית.
כאן נשאלות שתי שאלות. הראשונה נוגעת בפשר ההתעקשות של ראשי גוש השמאל על הפסילה הגורפת של מפלגות הימין עד כדי נכונות מסתמנת לגרור את ישראל למערכת בחירות שלישית. האם היא נובעת מרצון להחניף לכמה מבוחריהם, הרוחשים איבה לחרדים ולדתיים הלאומיים? והשאלה השנייה, האם רק נאמנות עיוורת לגוש הימין גורמת לנתניהו ולליכוד להסתכן בבחירות נוספות בתנאי נחיתות?
חשוב להבין שהמאבק בין נתניהו למנהיגי השמאל, שנתמכים בידי ליברמן, אינו רק על המדיניות העתידית של הממשלה שתקום, אלא גם על עתידו וכוחו של הימין הישראלי במאבק האידיאולוגי העמוק הצפוי בעשור הקרוב, על הכיוון שמדינת ישראל תלך אליו. הדרת מפלגות הימין מהממשלה עלולה להביא לפגיעה בסטטוס־קוו העדין בנושא דת ומדינה (אנחנו, בליכוד, מאמינים שכל שינוי בסטטוס־קוו יכול להתבצע רק בהסכמה רחבה ולא בכפייה פוליטית), וגם תקשה על מימוש נרחב של יעדים מדיניים של המחנה הלאומי, כגון קידום היסטורי של החלת ריבונות הדרגתית ביהודה ושומרון (בשלב הראשון בבקעת הירדן ובצפון ים המלח) וקידום בנייה בהתיישבות הישראלית ביו"ש.
הנזק הצפוי למחנה הלאומי במקרה של כניעה לדרישות ההדרה וההחרמה יכה הרבה מעבר לזמן הכהונה של הממשלה העתידית. כל מי שמנתח לעומק את המגמות הפוליטיות של העשור האחרון מבין שאחת מאבני היסוד ועוצמתו של המחנה הלאומי היא ההליכה המשותפת של מפלגות גוש הימין בהובלת הליכוד ובנימין נתניהו. כבר מזמן ברור שלנוכח המגמות הדמוגרפיות במדינת ישראל, גוש המרכז־שמאל אינו מסוגל לבדו להגיע להקמת הממשלה. עיקר שאיפתו אפוא בכל מערכת בחירות היא להגיע לגוש חוסם ימין בשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות. הדבר ניכר היטב גם במשבר הנוכחי: המטרה האסטרטגית של מנהיגי השמאל היא לשבור את הקשר ההדוק בין הליכוד לשאר מפלגות המחנה הלאומי. הם יודעים שרק כך תיווצר תקווה לשובם לשלטון בזמן מן הזמנים, ולהקמת ממשלת שמאל־מרכז, שתתבסס על חלק מהמפלגות הדתיות ותוכל להחזיר אותנו למדיניות של ויתורים מדיניים ונסיגות.
זו, אגב, הייתה התוכנית של לפיד ב־2013, כשהטיל וטו על כניסת המפלגות החרדיות לקואליציה וגרם לקרע זמני בינן ובין הליכוד, מה שכמעט הוביל ליצירת ברית חדשה בינן ובין מפלגת העבודה. רק מהלך של הליכה לבחירות מוקדמות ב־2015 וחידוש הברית ההיסטורית של הליכוד עם שאר מפלגות המחנה הלאומי מנע את האסון הזה, והביא לניצחון הברור של הימין בבחירות ההן, ולקדנציה יציבה של ארבע שנים של ממשלת ימין. החלטתו התמוהה של אביגדור ליברמן להוציא את מפלגתו משורות המחנה הלאומי, ולמנוע הקמת ממשלת ימין לאחר הבחירות באפריל, וכפי שמסתמן גם בבחירות ספטמבר, כבר גרמה לסיכון של אובדן שלטון המחנה הלאומי.
רק עמידה נחושה נגד דרישת הפסילה הגורפת של שאר מפלגות הימין תמנע את מימוש תוכנית השמאל ותאפשר לשמור על לכידותו של המחנה הלאומי גם בעשור הקרוב. הלכידות הזאת תחסום את האפשרות להקמת ממשלת שמאל ולחזרה למדיניות של פינויים ונסיגות. הקרב שנתניהו והליכוד מנהלים היום הוא לא קרב השעה, אלא הוא קרב על עתיד ההובלה של מדינת ישראל בידי המחנה הלאומי לפחות בעשור הקרוב. בקרב הזה אסור למצמץ, אסור לגלות חולשה, ואסור להתפתות לפתרונות קלים. זהו קרב על העתיד של כולנו.
