בעשרת הדיברות, מסמך היסוד של היהדות, א־לוהים מגדיר את עצמו במשפט אחד דייקני: "אנוכי ה' א־לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים". במילים אחרות, א־לוהים אינו מציג את עצמו בפני עם ישראל כבורא עולם, וגם לא כמחולל הקיום; במקום זה הוא בוחר בשני יסודות אחרים לגמרי: לאומיות וחופש. הוא הא־ל שנותן לבני ישראל מטרה לאומית כשהוא מוציא אותם למסע לעבר ארץ משלהם. הוא זה שאומר להם שחירות אנושית היא ייעוד א־לוהי. זהו א־לוהים לאומי־ליברלי.
האבחנה הזאת אינה שלי. רבי יהודה הלוי זיהה אותה כבר במאה ה־11, ואני קראתי אותה בפעם הראשונה בספרו המופלא של הרב יונתן זקס, "השותפות הגדולה". ברגע הראשון זאת נראית כמו הצגה מינורית מאוד – כמעט שולית – של מי שלקח לו רק יממה לברוא את כל האוקיינוסים והצמחים. אלא שא־לוהי המקרא, כמו תמיד, אינו עוסק בעצמו אלא בנו. אם הוא בחר דווקא בהגדרה הזאת, עלינו להניח שזה שביל פירורי הלחם שהוא פיזר כדי שנלך בעקבותיו. אף פעם לא השתכנעתי שבאמת עקרוני לו אם נפריד בין יוגורט לקציצות, אבל אני מאמין אמונה שלמה שהוא מצפה מאיתנו להפריד בין עיקר לטפל. בין רוח לחומר. בקריאה שלי את הדיבר הראשון, א־לוהים אומר לנו שתפקידנו, קודם כול, להיות עם חופשי בארצנו.
במושגים ישראליים בני זמננו, זו מטרה חילונית. היא אינה עוסקת בכשרות, בצניעות או בלימודי מתמטיקה ואנגלית בחינוך החרדי. במקום זאת היא הולכת ישירות לדילמה הגדולה של הישראליות: אם אנחנו לא פועלים לפי צו א־לוהי, אז למה דווקא פה? למה לא ניו־יורק או טורונטו? התשובה היא כמובן שאנחנו כן פועלים מתוקף ההנחיה מלמעלה, אלא שהפרשנות נתונה לנו. אני מכיר את הניסיונות המדאיגים לשכתב את ההיסטוריה כדי לגרום לתחיית הציונות להיראות כהתעוררות דתית, אבל זה פשוט לא נכון. רבני "המזרחי" היו מיעוט קטן, והציונות הייתה ונשארה בבסיסה תנועה חילונית. בלי השחרור מלפיתת הרבנים לא הייתה ציונות, ולא הייתה מדינת ישראל.
אז כיצד מגשרים על הפער בין החילוניות ובין העובדה שבלי יהדות אין סיבה לגור פה? בהבנה עמוקה יותר של מהי חילוניות. החילוניות אינה "לא דתיות", אינה "דתיות־מינוס", ובוודאי אינה אנטי־יהודית. אלו הגדרות מעליבות בשטחיותן. החילוניות הישראלית (ובכך היא שונה מהחילוניות בחו"ל) היא זרם ביהדות. יש לה שורש עמוק באדמה, יש לה שורש עמוק עוד יותר במסורת. רוב מוחלט של החילונים ילכו לתפילת "כל נדרי". שפתנו היא עברית. יש לנו חיי תרבות יהודיים סוערים ומרתקים, החל במכללות ללימוד יהודי, כמו "עלמא", ועד לספרות העברית החדשה של סמי מיכאל ודוד גרוסמן. מעל לכול, בחרנו לחיות בישראל. הרי אין באמת סיבה לגור בישראל בלי המניע היהודי. גם מי שחי בתל־אביב העליזה והקופצנית מרגיש איך מתחת לשלמת הבטון והמלט פועמת ארץ הקודש.
היהודי החילוני חי בישראל מתוך תחושת משמעות עמוקה, שמעניקה לו יכולת עמידה מעוררת השראה. כפי שכתבו פרופ' אבי שגיא וידידיה שטרן, "גם כשמפציצים את תושבי הצפון אין הם אורזים אלבומי תמונות ואין הם אופים מצות בחופזה". להיות עם חופשי בארצנו – זה עיקר העיקרים היהודי. אני מעדיף לחיות על פי העיקר ולא על פי התקנון ההלכתי. הרבנים יאמרו לנו בוודאי שזו אינה צורת חיים יהודית מושלמת. כמו יהודי טוב, אענה בשאלה: האם יש בכלל צורת חיים יהודית מושלמת? או: האם יש דבר יהודי יותר מההבנה שיש יותר מצורת הסתכלות אחת על המציאות?
בכל אחד מאיתנו מתנהל מאבק. בין טובתנו לטובת אחרים. בין הקבוצה שלנו לכלל האזרחים. בין הרצון לעוצמה ובין המחויבות לדאוג לחסרי העוצמה. זה ההבדל בין פוליטיקה לדת. הפוליטיקה יוצאת מנקודת הנחה שהאנשים מונעים מאינטרסים, ורק הכוח מסדיר את קיומם. הדת מאמינה שיש בנו טוב ורע, ואנחנו זקוקים להכוונה כדי להגיע אל הטוב שבנו. הפשרה הפוליטית היא הכרה במגבלות הכוח. הפשרה הדתית היא הכרה בקיומו ובעמדותיו של האחר. לא במקרה התנ"ך הפריד בין המלוכה לכהונה. הוא העדיף לחלן את הכוח, כדי להרחיק אותו מן האידיאל של הדת. חכמי המקרא הבינו שאם הפוליטיקה מייצרת פלגנות, לא ייתכן שזהו רצון הא־ל.
ממשלת האחדות החילונית שדיברנו עליה במערכת הבחירות אינה ניסיון להפוך את ישראל למדינה לא יהודית. הטענה הזו נובעת מאי הבנה עמוקה של החילוניות ומטרותיה. היא גם לא ניסיון להרחיק חובשי כיפות מן הממשלה. יש הרי חובשי כיפות גם בכחול לבן. הדיון אינו בהרכב הממשלה, אלא בקווי היסוד שלה. אני מאמין בכל ליבי שממשלת אחדות חילונית לא תהפוך את ישראל ליהודית פחות, אלא ליהודית יותר. רק ממשלה כזו תוכל להתעקש על אופייה היהודי של המדינה בלי להיחשד ב"הדתה". רק ממשלה כזו תחזיר ליהדות את מעמד־העל שלה כמבשרת הציונות המעשית, בלי שנחשוד בה בהזיות משיחיות. במקום יהדות של כפייה, נחזור ליהדות של בחירה. במקום התפלשות בפוליטיקה ועסקנות, נשוב לנתיב הצעדה הגדולה שאליה שלח אותנו א־לוהי ישראל.
הסתכלו ביושר על השנים האחרונות, שבהן המפלגות החרדיות והפוליטיקאים החרד"לים צברו כוח חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית: האם השנים האלה עשו טוב ליהדות? לתדמיתה? לתחושת הערך שלה? האם הן עשו טוב לעם ישראל? האם הן איחדו אותנו או העמיקו את הקרעים והשסע? נדמה לי שהתשובה ברורה.
מה שמניע אותנו לכיוון ממשלת האחדות הליברלית הוא תחושת חירום. אנחנו צריכים להפריד בין הפוליטיקה לדת מפני שהחיבור ביניהן הרסני. לנפש, לזהות שלנו, לעצם הרעיון של קיום משותף. כשאתה מערב את הדת במקום שבו מחליטים על עבודות רכבת או ייבוא בשר, אתה מעמיד אותה בקונפליקט בלתי אפשרי: או שהיא כופה או שהיא כופרת. ייטב לכולנו אם ניקח חופשה, ולו זמנית, מן הדילמה הזאת.
