הפרקליטות הודיעה לפני כמה ימים כי החליטה לסגור את התיק נגד הקטין שרכב באופניים חשמליים במהלך תאונת הדרכים שבה נהרג חברו ארי נשר לפני כשנה. לכאורה הודעה פשוטה כמו רבות אחרות, שעברה בציון מזערי ברשתות הטלוויזיה ובעיתון. אלא שההודעה הקטנה הזאת יכולה ללמד אותנו הרבה על צדק יחסי, על אפליה ועל תרבות בעייתית של העמדה לדין.
התאונה הטרגית אירעה ב־24 בספטמבר 2018, כשהקטין רכב באופניים בשעה שחברו, נשר, רכב על חלקם הקדמי. מאחוריהם נהג במכוניתו מאנאמטו יצחק אספה. בשלב מסוים, כעולה מכתב האישום נגד הנהג, סטה הקטין באופניו לצד שמאל לכיוון מכוניתו של אספה, והיא התנגשה בהם בעוצמה. בהודעה על סגירת התיק נאמר כי ההחלטה התקבלה "לאחר שקילת מכלול רחב של היבטים… חלקם קשורים ליכולת להוכיח את יסודות העבירה, וחלקם שיקולים הנוגעים לגילו ולנסיבותיו האישיות של הקטין וחוות דעת שירות המבחן שניתנה בעניינו".
בהודעה הזאת רב הנסתר על הגלוי. כאשר מציינים כמה סיבות שכל אחת מעורפלת מקודמתה, הדבר מלמד שאף סיבה אינה טובה דיה. כך, אם אין יכולת להוכיח את יסודות העבירה, אם אין די ראיות לאשמת הקטין, ראוי פשוט לסגור את התיק מחמת היעדר ראיות מספיקות. מדוע, אם כן, היה צורך להוסיף גם שמדובר בקטין, ולציין את נסיבותיו האישיות ואת חוות דעת שירות המבחן? מכאן אפשר להסיק ברמה סבירה שלא הייתה כל בעיה בהוכחת העבירה, והפרקליטות מטעמים עלומים בחרה לא להגיש כתב אישום.
סגירת התיק בנסיבות האלו מעלה תהיות גם משום שנראה כי הפרקליטות כבר החליטה להעמיד לדין את הקטין, בכפוף לשימוע. מה גרם אפוא למהפך הגדול? כיצד פתאום הגיעה הפרקליטות למסקנה כי הראיות אינן מספיקות?
העובדה שמדובר בחבר שנהרג אינה רלוונטית. במקרים תקדימיים הוגשו כתבי אישום נגד אנשים שגרמו למות חבריהם ברשלנות. מדוע המקרה הזה שונה מן האחרים? תפקיד הפרקליטות הוא לייצג את האינטרסים של כלל הציבור, וקדושת החיים אינה ערך שראוי לסחור בו. איזה מסר הפרקליטות מעבירה לציבור אם בעוון השלכת נעל על שופטת נידון אדם לשלוש שנות מאסר, ואילו במקרה של גרימת מוות נסגר התיק בלי הסבר ברור ומניח את הדעת?
אופניים חשמליים הפכו למכת מדינה, בעיקר כשנוהגים בהם קטינים והם מסכנים במקרים רבים את הציבור. הדרך לטפל בכך היא לא באמצעות פרסומות של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שאינן מרתיעות ואינן משפיעות, אלא באמצעות חינוך והרתעה משפטית. במקרה הזה פעלה הפרקליטות בניגוד גמור לאינטרס החברתי, ובמקום לבחור במסר מרתיע העדיפה לא לעשות דבר.
ועוד: קשה לא לשים לב לאפליה הזועקת לשמיים בתיק הזה. היחיד שהמערכת יצאה נגדו בכל הכוח הוא הנהג, ממוצא אתיופי, שאמנם עבר עבירה מכוערת של הפקרה לאחר פגיעה וראוי בהחלט לענישה, אולם ברור כי התאונה לא אירעה באשמתו. הפרקליטות אף לא הצליחה להוכיח במשפט שניהלה נגדו כי נהג במהירות מופרזת או שנהג בשכרות, אולם היא יכולה לספר לציבור שהנה נמצא האיש הרע באירוע הקשה הזה. עליו אפשר להתנפל, אותו צריך לרמוס. לפי הפרקליטות, את האגרוף הקשה אין להטיל על האשם בתאונה אלא רק על מי שלא פעל לאחר מכן, במיוחד כשהנאשם הוא חלק מאוכלוסייה המופלית לרעה. כמה קל, כמה פשוט.
בשנים האחרונות מתהדרת מערכת המשפט בשוויון בענישה. אבל מתחת לפני השטח דומה שמתפתחת תרבות של חוסר שוויון בשלבים הקודמים לענישה – במעצרים, למשל, אך בעיקר בהעמדה לדין. אם אין שוויון בשלבים הללו, השוויון בענישה אינו שווה דבר. הוא אחיזת עיניים ותו לא. במקרה הזה, חוששני, מדובר בדוגמה מוחצת לתרבות הבעייתית הזאת.
