המתווה שהציג נשיא המדינה ראובן ריבלין להקמת ממשלת אחדות הוא כנראה המתווה הטוב ביותר האפשרי כרגע, וראוי לאנשי כחול לבן להצטרף לאנשי הליכוד, שכבר הודיעו על קבלתו. המתווה אומר בתמצית שלמרות הפער בין גוש הימין לגוש המרכז בהרכבת הממשלה, התפקידים יחולקו באופן שווה. נתניהו יכהן ראשון כראש הממשלה, אבל יצא לנבצרות עם הגשת כתב אישום נגדו, ואז יכהן גנץ כראש ממשלה בפועל במלוא הסמכויות, אם כי גם נתניהו ימשיך להחזיק בתואר ולהתגורר בבית ראש הממשלה.
היתרון של הסכמת הליכוד למתווה היא נכונות נתניהו לפרוש מהסמכויות המעשיות שלו מרגע הגשת כתב האישום. זה לא עניין של מה בכך: החוק מעניק לנתניהו את האפשרות לכהן כראש ממשלה עד פסק דין חלוט בעניינו, כלומר עד שכל הערכאות האפשריות ירשיעו אותו. נתניהו גם יצר עד עכשיו את הרושם שאין סיכוי שיסכים לפרוש לפני שהחוק מחייב זאת, ואת הנכונות שלו לעשות זאת עכשיו יש לנצל בהקדם, בטרם יחזור בו אם ירגיש שמצבו השתפר; למשל, בעסקה עם אביגדור ליברמן, שתביא אותו לעמדת ממלא מקום רה"מ במקרה של נבצרות – תסריט שגרוע אף יותר מהישארות נתניהו בכסאו.
לשאלה מדוע צריך נתניהו להסכים לפרישה לפני המועד שנקבע בחוק יש שתי תשובות. האחת היא שנתניהו היה גדול הדורשים מאהוד אולמרט להתפטר מיד עם הגשת כתב האישום נגדו, בטענה שראש ממשלה אינו יכול לנהל את ענייני המדינה כשהוא טרוד בענייניו המשפטיים. הטענה המהותית יותר היא שנתניהו הפסיד את האשראי לטעון את הטענה המשפטית הלגיטימית, כאשר בחר לא להיאחז בה אלא להתקיף וליצור דה־לגיטימציה לכל מערכות האכיפה, ואף לאיים באפשרות לשנות את כללי המשחק הדמוקרטיים, כדי שלא ייאלץ לעמוד לדין.
המתווה גם עדיף על הצעות אחרות שעלו לאחרונה – להציע לנתניהו עסקת טיעון, או אפילו חנינה מלאה – כדי להפריד בינו ובין כסאו מתוך הסכמה, ובלי שהאיש ינצל את יכולותיו המוכחות להתסיס את המדינה. להצעות הללו יש כמובן ריח בעייתי מאוד של כניעה לסחטנות ולאפשרות לקיחת המדינה כבת ערובה, ואף ליצור תקדים מסוכן למושחתים בכירים אחרים. במתווה הנשיא מתבצעת פרישתו של נתניהו בלי המחיר המשפטי הזה.
ברור שגם הסכמה למתווה אינה דבר פשוט: עצם העובדה שהוא יאפשר לשני אנשים לשאת בו־זמנית בתואר ראש הממשלה, כאשר דווקא הנבצר שביניהם הוא שיתגורר במעון ראש הממשלה, ויחזיק בכל סמלי השלטון במשך כל התקופה הארוכה של ההליך המשפטי, היא עניין לא פשוט. אגב, מהסיבה הזאת הסכמת נתניהו למתווה משדרת שלפחות הוא עצמו כבר השלים עם אובדן שלטונו, ואילו המתווה נועד יותר לשכנועם של שרה ויאיר נתניהו, שכנראה רק גמילה הדרגתית מעטיני השלטון, בעיקר הבית בבלפור, תאפשר להם את ההשלמה המבוקשת.
יתר על כן: כדי שיהיה ראוי לאמץ את המתווה, יש לסמן בו כמה דגשים חשובים. הראשון: יציאתו של נתניהו לנבצרות תהיה מרגע ההחלטה על הגשת כתב אישום, ולא מרגע הגשתו בפועל, עם פתיחת המשפט, כמה חודשים אחר כך. השני: בגלל האמינות הנמוכה של נתניהו במילוי התחייבויות שאינן רצויות לו, צריך לאשרר את ההסכם בבית המשפט ולהעניק לו תוקף משפטי, שפירושו יהיה שהפרת ההסכם כמוה כביזיון בית המשפט, על כל המשמעויות הנלוות.
והדבר החשוב ביותר: לא די להבטיח לגוש הימין ולכחול לבן מעמד שווה בתפקידים. אם יהיה לימין רוב ברור בכנסת, הוא ייאלץ את ממשלת האחדות לממש מדיניות שתהיה שונה לגמרי מזו של כחול לבן. לכן חשוב שקווי היסוד של הממשלה יבהירו שהיא תשמור על סטטוס־קוו בתחום המדיני, לא סיפוח ולא פינוי, וגם לא בנייה מעבר לגושי היישובים, אבל יהיה לחבריה חופש הצבעה בכל התחומים האזרחיים, והכוונה היא במיוחד לתחום דת ומדינה. אם יישמר חופש כזה, ייתכן שנזכה לגישה ליברלית יותר בתחום החשוב הזה גם בממשלה שתספח אליה את החרדים והחרד"לים – בתקווה שגם חברי הכנסת של הליכוד יפנימו את משמעות הזינוק המטאורי של כחול לבן וליברמן מרגע השמיעם דעות ליברליות בתחום הזה.
