קשה לחשוב על רגע שבו המשפט והפוליטיקה הצטלבו באופן ברור ובוטה כל כך כמו בשבוע שעבר. ביום רביעי בבוקר הגיעו עורכי דינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לישיבת השימוע הראשונה אצל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. שעה אחר כך כינס נתניהו את ראשי גוש הימין למפגש בלשכתו, לנוכח החלטת רשימת כחול לבן לפוצץ את המשא ומתן הקואליציוני.
חפיפת הזמנים בין שני האירועים בלטה מאוד, וחידדה את סוגיית ההשפעה ההדדית של המשפט על הפוליטיקה, ואולי גם של הפוליטיקה על המשפט. ההשפעות ההדדיות הללו הן בכמה ערוצים בד בבד. כך, למשל, החלטת כחול לבן לפוצץ את המשא ומתן על ממשלת אחדות נומקה בטענה שהליכוד אינו מגיע למשא ומתן ברצינות – אולם יש רגליים לטענה שהנימוק פשוט יותר: גנץ אינו מתלהב מהאפשרות להצטלם לוחץ יד לנתניהו בערב שבין שתי ישיבות שימוע בעניינו של ראש הממשלה. לגנץ היה נוח שכותרות חדשות הערב יהיו על הדלפות מהשימוע, ולא על הדלפות מישיבת המשא ומתן בין הליכוד לכחול לבן.
אפשר להסתכל על האירוע הזה בגיחוך, כעוד שימוש בעייתי מעט בטקטיקות תקשורתיות סביב המשא ומתן הקואליציוני. אבל אפשר גם להבין שעצם קיום השימוע בעיתוי הנוכחי יוצר השפעה ישירה על המשא ומתן. בימי השימוע קשה מאוד לראות את רשימת כחול־לבן מגמישה עמדות. מאחר שאין כרגע מוצא מהסבך הפוליטי שלא באמצעות ממשלת אחדות, קיום השימוע בעיתוי הנוכחי מקרב את מדינת ישראל באופן ניכר לאפשרות של מערכת בחירות נוספת – לא כי מישהו מהשחקנים הפוליטיים מעוניין בכך, אלא פשוט כי איש לא יוכל להרכיב קואליציה. כדי ללכת לבחירות לא דרושה תמיכתם של 61 חברי כנסת. די שהמערכת הפוליטית לא תצליח להגיע להרכבת ממשלה, ובתוך זמן קצר נהיה במערכת הבחירות לכנסת ה־23.
יש להדגיש: הטענה אינה שהמערכת המשפטית מנסה במודע להשפיע על המערכת הפוליטית ולמנוע הקמת ממשלה. אין ספק שקביעת מועדי השימוע לא נעשתה בניסיון לפגוע במשא ומתן הקואליציוני. היועמ"ש שיגר את ההודעה על מועד השימוע לסנגורי נתניהו ב־22 במאי. הצעת החוק לפיזור הכנסת ה־21 חוקקה בהליך בזק רק בשבוע שלאחר מכן. היועמ"ש ואנשיו לא היו יכולים לצפות מראש את הסיטואציה הפוליטית. אבל גם השפעה לא מכוונת עשויה להיות בעייתית. לבחירות נוספות עשויות להיות השלכות הרות גורל על המדינה. אם השימוע יהיה מה שייצור את כדור השלג שיוביל לבחירות, זו תהיה בעיה.
הצד השני של הבעיה הוא כניסת הפוליטיקה לחדרי המשפטנים. המחשבה שהמשפטנים בפרקליטות ובסביבת היועמ"ש אינם מבינים את השפעתם על הפוליטיקה היא נאיבית. דווקא ההכחשות הבלתי פוסקות של ההשפעה הזו הן אלו שמעלות את הספקות הללו בעוצמה הגדולה ביותר.
אבל השימוע הוא רק המערכה הראשונה. כאשר היועמ"ש יצטרך לקבל את ההחלטה על הגשת כתב אישום, העניין יהפוך להיות מורכב הרבה יותר, בהנחה שעד אז תורכב כבר, בשעה טובה ומוצלחת, ממשלה חדשה בראשות נתניהו. אם הפוליטיקה תדיח את נתניהו בעצמה הבעיה תיפתר, אולם אם נתניהו עוד יהיה ראש ממשלה, תעלה שאלה כבדת משקל. האם נתניהו יכול להמשיך לכהן כראש ממשלה תחת כתב אישום? לכאורה התשובה לשאלה הזאת פשוטה. חוק יסוד הממשלה קובע כללים מיוחדים להדחת ראש ממשלה שעבר עבירה פלילית. לפי החוק, הליך של הדחת ראש ממשלה מתנהל בכנסת, ויכול לצאת לדרך רק בעקבות הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. אם ראש הממשלה לא הורשע – אין הליך של הדחה. הדחה כפויה, ללא החלטה של הכנסת, מתקיימת רק במקרה של הרשעה חלוטה בעבירה שיש עמה קלון, כלומר הרשעה שכבר אין דרך לערער עליה. אם כך, לכאורה אין בעיה. עד להרשעה, אם בכלל, עוד ארוכה הדרך. אלא שבמדינת ישראל החוק הוא לא בהכרח מה שכתוב בחוק.
בהלכת דרעי־פנחסי בשנות התשעים קבע בג"ץ שראש ממשלה חייב להעביר מתפקידו שר שהוגש נגדו כתב אישום, אף שעל פי חוק כהונתו של שר פוקעת רק אחרי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון. כדי להצדיק את הפסיקה פלפלו שופטי בג"ץ פלפול כזה: כהונתו של שר פוקעת רק אחרי שהורשע. אולם ראש ממשלה רשאי לפטר שר בכל רגע. כאשר מוגש נגד שר כתב אישום כהונתו לא פוקעת, אך ראש הממשלה צריך להחליט מה לעשות. ההחלטה של ראש הממשלה שלא להעביר אותו מתפקידו היא בלתי סבירה, ולכן למעשה ראש הממשלה חייב לפטר את השר.
השאלה מה דינו של ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום לא עלתה עדיין על שולחן בג"ץ. אולם, כבר קיבלנו רמז לכך שייתכן שמה שכתוב בחוק הוא לא בהכרח מה שבג"ץ יפסוק. באחד מנאומיו ציין היועמ"ש מנדלבליט כי טרם הגיע הזמן לשאול מה דינו של ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום. משמע שכאשר תגיע העת – בהחלט תהיה שאלה. לכאורה, בניגוד למצבו של שר, אין מי שמוסמך לפטר ראש ממשלה, ולכן אין גם מישהו ששופטי בג"ץ יכולים להורות לו לעשות זאת. אבל סביר להניח ששערי פלפול לא ננעלו. שופטי בג"ץ, אם ירצו, ימצאו את קוף המחט שדרכו אפשר לקבוע כי יש לקטוע את כהונת ראש הממשלה עם הגשת כתב אישום נגדו.
ההנחה במערכת הפוליטית היא שהחלטה כזו אמנם תתקבל בבג"ץ. ולכן צריך לומר כבר עכשיו: קביעה כזו, שמהדקת את ההשפעה ההדדית של הפוליטיקה והמשפט, היא סכנה גם למערכת המשפט וגם לדמוקרטיה.
נפתח בסכנה למערכת המשפט. בניגוד לשר, שתמיד אפשר להחליף אותו בשר אחר מאותה מפלגה, ראש ממשלה אי אפשר להחליף. ברגע שכהונת ראש הממשלה נפסקת, הממשלה חדלה מלכהן וצריך להרכיב ממשלה חדשה. אם המשמעות של ההחלטה על העמדה לדין היא הפלת ממשלה, כמעט לא אנושי לחשוב שהיועמ"ש לא יביא זאת בחשבון כשיחליט להגיש כתב אישום. תחשבו על סיטואציה שבה מדינת ישראל נגררת בחודש הקרוב לבחירות בסיבוב שלישי. ונניח שבסיומן, בעוד כחצי שנה, יצליח נתניהו להרכיב ממשלה. חודש־חודשיים אחר כך יגיע היועמ"ש לרגע שבו הוא נדרש להחליט. האם יש ספק שהוא יחשוש להחליט החלטה שמשמעותה עלולה להיות מערכת בחירות רביעית בתוך פחות משנתיים? סיטואציה כזו מזהמת את ההליך הפלילי, שחייב להיות נקי משיקולים זרים. נכון, בעיה דומה עלולה לעמוד גם לפתחם של השופטים שידונו בעניינו של ראש ממשלה, אבל שם המצב שונה. לבית משפט קל יותר מכל מיני סיבות לנטרל אילוצים. לא כך היועץ המשפטי לממשלה.
אולם, הסכנה הגדולה יותר היא לדמוקרטיה: אפילו ראש ממשלה שהורשע בבית משפט אינו מודח לפי החוק ללא החלטה של הכנסת. רק אחרי הרשעה חלוטה כהונתו של ראש ממשלה נפסקת אוטומטית. כלומר, המחוקק הבין שכדי להפיל ממשלה בגלל עבירה שעבר ראש הממשלה, המהלך חייב לעבור לפחות שתי ערכאות – או שתי ערכאות משפטיות או ערכאה משפטית וערכאה פוליטית. המחוקק לא התכוון להפקיד את ההכרעה על עתידה של ממשלה בישראל בידי היועץ המשפטי לממשלה. הרי לא יכול להיות שאדם אחד יקבע את גורלה של מדינה שלמה. זה מורכב כשמדובר בבית משפט, וזה מסוכן כשמדובר ביועץ המשפטי לממשלה, שעשוי לקבל כך את הסמכות להפיל את הממשלה שמכוחה הוא פועל.
הבעיות שנוצרו כבר כעת, בעקבות חפיפת הזמנים בין השימוע למשא ומתן הקואליציוני, הן תמרור אזהרה ראשוני מפני הבעיות בהשפעה ההדדית שבין המשפט לפוליטיקה. אסור להגיע למצב שבו בג"ץ הופך את ההשפעה ההדדית הזאת לבעייתית הרבה יותר.
