ביום רביעי שעבר צפיתי בסרט הישראלי החדש 'מחילה'. לכאורה, מדובר בעוד מהתלה מטופשת מבית היוצר של הצמד גיא עמיר וחנן סביון ('עספור', 'מכתוב') – על שני שודדים שלומיאלים מעיירה דרומית, ששום דבר לא מצליח להם.
אבל יש לסרט גם רובד עמוק יותר (מתנצל מראש על הספוילרים הטמונים בטקסט): האמת היא ששאול, אחד משני הגנגסטרים, כלל אינו שלומיאל, אבל הוא הוכשל בידי חברו, ניסן.
כישלון השוד הכניס דווקא את שאול לשלוש שנים בכלא, בעוד ניסן יצא ללא פגע. השנים האבודות האלה גורמות למתח בין שאול ורעייתו אורנה – וניסן, שחש אחראי לכך, אינו מסוגל לממש את אהבתו לריבקי, ולהתחתן איתה, לפני שיבטיח קודם שהזוגיות של שאול באה על תיקונה. מה שהסרט אומר כאן הוא בעצם שגם לגנגסטר שלומיאל יכול להיות מצפן מוסרי משמעותי – ואף כזה שחזק יותר מזה של רבים מאיתנו, באשר הוא מקדים את מחוייבותו לחבר ולאושרו לאושרו שלו.
שלושה ערבים אחר כך, במוצאי שבת, הייתי ב'מופע סליחות' בבריכת הסולטן. זה אירוע שיכול להתקיים רק בישראל, ורק בשנים האחרונות: כמה מהבולטים בזמרי הדור האחרון – דוד ד'אור, עידן עמדי, קובי אפללו, אמיר דדון ועמיר בניון – התקבצו יחד עם השחקן ומספר הסיפורים ג'קי לוי, כדי לשיר לקהל את מיטב ניגוני הסליחות: אבינו מלכנו, עננו, בן אדם מה לך נרדם, לך אלי תשוקתי – וכמובן, הלהיט הבלתי נמנע, 'אדון הסליחות'. זה אירוע שכמעט לא ייאמן: בריכת הסולטן מלאה עד אפס מקום, בערך 10,000 מקומות, שלפי שאלת המנחה רובם הגיעו מכל קצווי הארץ ולאו דווקא מירושלים, והכל כדי לשיר סליחות. נכון שבין הסליחות האמנים שרו גם כמה משיריהם המוכרים, אבל המופע בכל זאת נמכר לקהל תחת הכותרת 'סליחות'. כמה מהניגונים הצליחו להקפיץ את הקהל לדרגת חאפלה, עם ריקודים וכפיים וכל השאר, כשבזווית העין אפשר היה לראות מצד ימין את המוני בית ישראל עולים לעיר העתיקה, בדרכם לתפילת הסליחות האמיתית, בכותל המערבי, שלפי הדיווחים הכילה קרוב ל-100 אלף איש.
מחילה במקום סליחה
האם יש מכנה משותף בין שני האירועים? ברור שכן. שניהם עוסקים בסליחה ובדרך אליה. אבל יש עוד משותף מובהק, שלא נוטים לדבר עליו בפומבי: הזהות המזרחית של כל גיבורי הסרט ושל כל זמרי המופע גם יחד. זה כמובן לא עניין מקרי: המזרחיות הכניסה ללקסיקון הישראלי את המילה 'מחילה' כמילה שיש לה שימוש יומיומי, ולא רק בימים הנוראים; מילה שמעצם חריגתה מהמילה המקובלת 'סליחה' מעידה על כוונה יותר אותנטית ועמוקה מאשר בקשת הסליחה הפורמלית.
וכך גם התפילות הרשמיות המכונות 'סליחות': בעוד אצל האשכנזים הסליחות הן עוד 20 דקות שנוספו לתפילה כקטע מעצבן, שהפיוטים שלו כתובים בעברית בלתי מובנת בעליל – הסליחות הספרדיות לא רק מובנות, אלא מעצימות אל כל היתרונות הגלומים ממילא במסגרת התפילה הספרדית: השולחנות המכוונים זה לזה, ולא רק – ככיתה צייתנית – אל ארון הקודש; ההשתתפות של כלל בני הקהילה, ולא רק החזן, בקריאת הטקסטים; הישיבה הנינוחה עם כוס התה ביד, בטח כשמדובר באירוע שמתרחש בארבע או חמש לפנות בוקר; המנגינות הקצביות רק משלימות את התמונה והופכות את הסליחות מתפילת תחנונים דוויה לסוג של חאפלה, כזו שרבבות ישראלים נושאים בליבם כזכרון ילדות מתוק, כזה שמתגעגעים אליו ורוצים לשחזר אותו.
אין ספק: אם הסליחות הפכו בעשורים האחרונים לחלק בלתי נפרד מהתרבות וההוויה הישראלית – עם סיורי סליחות ומופעי סליחות, ורבבות בני אדם בכותל המערבי, באופן שלפעמים אפילו קצת מנוגד לאינטימיות המתבקשת מאופי האירוע – רק היהדות המזרחית אחראית לכך. האשכנזים מקיימים את מצוות הסליחות כמצוות אנשים מלומדה, ואף דתל"ש אשכנזי לא יקום בארבע לפנות בוקר בעשרת ימי תשובה כדי לשחזר בגעגוע את הזכרון המתוק מילדותו.
כל זה מוביל למחשבה עוד יותר מרחיקת לכת: תופעת 'ההתחדשות היהודית', היינו חזרתם של הרבה ישראלים חילונים לעסוק באופן משמעותי ביהדותם – בלימוד, בתפילה, בטקסי חיים – לרוב שלא בדרך האורתודוקסית, מזוהה בדרך כלל עם החברה האשכנזית, שהרי המזרחיים נחשבים כמי שמעולם לא התנתקו משורשי המסורת. הרבה נכתב על שורשי התופעה הזו, ומדוע התרחשה דווקא מסוף שנות השמונים (של המאה הקודמת) ואילך. אבל בהחלט יתכן שיש לתופעה ולמועד התרחשותה קשר הדוק, בין היתר, גם לעובדה שמדובר בערך באותה תקופה שבה גם הזהות המזרחית עברה מהפריפריה למרכז הבמה של החברה הישראלית. רוצה לומר: למרות שמדובר כאמור בתופעה אשכנזית. 'ההתחדשות היהודית' קיבלה רוח גבית משמעותית ממקומה המחודש של הזהות המזרחית; אם כסוג של לגיטימציה לעיסוק ביהדות, אם כחלק מרגשי האשמה שהחלו להתעורר בקרב האשכנזים על הפגיעה בכבודם של עולי ארצות המזרח ובזהותם, ואם מתוך הבנה שאם האשכנזים רוצים לשמור על מקום מרכזי בהוויה הישראלית, הם חייבים לחזור מחדש גם ל'שפה היהודית' שהמזרחים מעולם לא זנחו.
פנים מעצבנות ומסוכנות
מה ש'מחילה' ומופע הסליחות מסמלים הוא לא רק חזרתה של 'השפה היהודית' למרכז הבמה, אלא גם חיבורה האותנטי עם חיי היומיום. המסורתיות המזרחית הופכת את שמירת המצוות מחובה, שלפעמים יכולה להיות מעצבנת ואף מאוסה, לחלק מאורח החיים; ממש כמו התפילה עם כוס התה והנענע. משום כך גם אין בעיה שניגוני הסליחות יהפכו לחאפלה סוערת, ובין הניגונים האלה יושמעו גם שירי אהבה של האמנים המשתתפים במופע. הרי גם משוררי 'תור הזהב' של יהדות ספרד, דמויות נערצות כמו יהודה הלוי או שלמה אבן גבירול, חיברו שירי אהבה רוגשים לצד שירי האמונה, וקבלת השבת המזרחית נפתחת תמיד בקריאה מלאה של מגילת שיר השירים.
כמו כל דבר בחיים, גם החיבור הזה בין הדת לחיים יכול כמובן ללבוש לא רק פנים מאירות אלא גם פנים מעצבנות ואף מסוכנות; פנים שבהן הזהות הדתית היא כל כך חלק מהחיים, עד שאינה גורמת לאדם להתעלות אלא להיפך: עוזרת לו לחפות על הדלות של חייו בתחפושת דתית זולה. כך היא הזהות הדתית שמתמקדת בפולחני צדיקים חיים ומתים, ובמיוחד התפישה העממית הגורסת שעל כל פשעים תכסה כיפה לבנה וחגיגית, ספר תהלים (ולמהדרין: ספר הזוהר), וחיבור ישיר ל'מקובלים'.
אבל הפנים המכוערות הללו לא מעידות שעצם החיבור פסול, אלא כאמור, שכמו לכל תופעה, ובמיוחד לתופעות בעלות עוצמה, יש תמיד פוטנציאל עוצמתי חיובי וגם שלילי. חשוב להיאבק בפוטנציאל השלילי, אבל אסור להשליך בגללו את המשמעות החיובית. אדרבה, מי שרוצה לחבר באמת בין הישראליות והיהדות, ובעיקר בין הישראלים – גם האשכנזים – ויהדותם, צריך להקשיב וללמוד גם את הראוי להילמד מפניה היפות של היהדות המזרחית.
