הטכנולוגיה הביאה לנו דבר אחד ודאי: זמן. מה שפעם היה לוקח שעות, היום אתה עושה במספר דקות. החל מקניות און־ליין שהוסיפו לנו שנים לחיים (טוב נו, חוץ ממקרים שבהם הקנייה לא הגיעה במלואה ואז היא הורידה לנו שנים מהחיים), דרך הפקדת צ'קים באפליקציה (טוב נו, חוץ מהקטע הזה של 'תשים במסגרת שחורה, בתאורה מחמיאה, רגע זה לא באמצע, רגע זה לא באמצע, אה אוקיי עכשיו זה באמצע, רגע חושב חושב חושב – סורי השירות אינו עובד כמו שצריך במוצאי שבת') ועד לתשלומים של כל מיני אגרות שונות ומשונות שפעם רק בדואר היה אפשר לשלם.
יש כמובן חסרונות רבים בעידן המהיר והטכנולוגי, ולמעשה יש הטוענים שההפך המדויק הוא הנכון: לדור הזה הטכנולוגיה שותה את הזמן, עם ההתמכרות לרשתות החברתיות ולבהייה בכל שעות היום במסך המרצד. אבל אני בוחרת להתמקד רגע ביתרון, שבעצם התפנה לנו עוד זמן. אחת ההשפעות של יום כיפור היא מתן ההרגשה שכולנו חיים על זמן שאול. בארבעים שנותיי, שני רגשות חזקים מובילים אותי ביום הזה: פחד ורצון לעוגת שמרים. והפחד הוא אמיתי, פחד מוות. הרגשה שאין לנו זמן. אין.
פגשתי פעם בסוף הופעה שלי שלוש נשים חמודות וצוחקות. "אני את", אחת מהן אמרה לי, "אבל אין לי אומץ, אני פוחדת מכישלון ולכן אני מדי פעם מופיעה באיזו להקת פלייבק, שם אני מוציאה לפועל את הרצון הזה להופיע. אבל כשראיתי אותך על במה, אמרתי לעצמי שאני יכולה להיות את". היא הייתה צעירה, מקסימה ויפה, ואמרתי לה: אחותי, מחר, מחר את מתחילה. לכי תעשי עבודה נפשית עם עצמך ותתחילי. הדרך הזו רצופה ביזיונות ומפחי נפש והמון־המון כאב בטן, אבל אחרי שעוברים אותה או את רובה, נמצאים במקום שבו אתה עושה את מה שאתה הכי רוצה ואוהב לעשות. ראיתי שהיא לא איתי. טוב, יש לך זמן, פטרתי אותה. בת כמה את? 42, היא ענתה. אה… אוקיי אחותי, אז אין לך זמן.
ומה איתך? מהם הדברים שעוצרים אותך מלהיות 100 אחוז מה שנועדת להיות? אם אלה מגבלות פיזיות פשוטות, קל לעשות שינוי. ואם אלה מגבלות נפשיות, זה אפשרי, רק צריך להילחם על שינוי
אנחנו לא יודעים מתי נגזר עלינו למות. לפני שבועיים נפטרה אישה יקרה ואהובה בקהילתי שבכפר־הרא"ה, ד"ר ציפי קויפמן. יש לנו בנות באותה שכבת גיל, אבל מעבר להיותה אמא מדהימה לשלושת ילדיה, ציפי הייתה דמות שכל הכפר הכיר. היא העבירה שיעורים מפעימים, דגלה בלימוד תורה לגברים ונשים כאחד והייתה עבורי מודל למנהיגות נשית, אמיצה, יציבה ומלומדת. קולה הנעים דיבר אל כולנו כשהעבירה שיעור באמצע הלילה בתיקון ליל שבועות, כשקראה במגילה, כשעלתה לתורה וכששרנו יחד שירי אמונה.
ציפי חלתה בסרטן ונלחמה בו כלביאה. בוקר־בוקר יצאה לטיול רגלי בשדות עמק חפר הסובבים את המושב. זו אישה שהייתה מודל לילדיה, לתלמידיה הרבים שהיו המומים את לכתה, לאנשי ונשות כפר־הרא"ה. הידע המעמיק והיסודי שלה בתחומים כה רבים עורר קנאה ורושם, וגרם לאנשים להקשיב לכל מילה שלה, מִדברים בישיבת ועד כיתה שגרתית ועד לעלייה מחתרתית ומרגשת עד דמעות לתורה.
אני לא מספרת על ציפי כדי לזעזע בנוגע למוות האורב לכולנו מעבר לפינה, אלא כדי להדגיש שהיא חיה חיים מלאי משמעות. היא גרמה לאחרים לעלות ולהשתפר, מבחינה רוחנית ומבחינה שכלית. היא גרמה לאנשים לפתוח אוזן ולב. והיא הייתה במאה אחוז היא.
ומה איתך? מהם הדברים שעוצרים אותך מלהיות 100 אחוז מה שנועדת להיות? אם אלה מגבלות פיזיות פשוטות, קל לעשות שינוי. ואם אלה מגבלות נפשיות, זה אפשרי, רק צריך להילחם על שינוי. בהלווייתה צוטט נאומה של ציפי כשקיבלה תואר מרצה מצטיין. היא סיפרה את הסיפור על רבי זושא: "אם יאמרו לי בעולם האמת – 'זושא, למה לא היית כמו משה רבנו?' – לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי 'למה לא היית כמו התנא הקדוש רבי עקיבא', לא יהיה אכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי: 'זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא היית?'"
הדור שלנו קיבל יותר זמן. אל תבזבזו אותו, ותעשו הכול כדי להיות כמה שיותר אתם.
לזכרה של ציפי קויפמן – אמא, רעיה, בת, אחות, כלה, מורה, חברה, השראה.
