עדלי סטיבנסון התמודד מטעם הדמוקרטים על נשיאות ארצות־הברית ב־1952. באחד הכינוסים בקמפיין, צעקה אליו אישה מהקהל: "המושל סטיבנסון, כל האנשים החכמים יצביעו בשבילך!" "זה לא מספיק", השיב לה סטיבנסון, "אנחנו צריכים רוב". הוא באמת הפסיד בהפרש גדול לאייזנהאואר. מה שאומר שאם הפסדת בבחירות אתה לא בהכרח טועה, ולא בהכרח טיפש; מצד שני, בשורה התחתונה – הפסדת; ומצד שלישי, אולי ההערכה המופרזת של עצמך ושל תומכיך תרמה לא מעט להפסד הזה.
בשתי מערכות הבחירות האחרונות הציונות הדתית נכשלה. סבב הבחירות הראשון הביא לקטסטרופה של איבוד קולות; סבב הבחירות השני הביא הישג בינוני, ומיד אחריו פיצול מביך. לציונות הדתית יש היסטוריה ארוכה של כסילות פוליטית, אבל נדמה שהשנה הקודמת תירשם כשיא גם בהיסטוריה העגומה הזו.
נדמה לי שיש לקח אחד בסיסי שכדאי לחזור ולשנן: הציונות הדתית לא מנהיגה את עם ישראל, וגם לא עומדת להנהיג אותו בעתיד. למה? כי עם ישראל לא רוצה את ההנהגה שלנו. עלו לנו לראש הסיפורים המופרכים שממציאים עלינו שונאינו. הם כותבים על השליטה השטנית של המתנחלים הסרוגים במדינת ישראל, ואנחנו מתחילים להאמין. סתיו שפיר הצהירה אחרי הבחירות: "על ההדתה לא אחראים החרדים, אלא הסמוטריצ'ים". דברי השנאה הללו מניחים שסמוטריץ' וחבריו שולטים בסדר היום הלאומי. אנחנו שומעים אילו מפלצות ענקיות והרסניות אנחנו, ומאמינים לפחות לתיאורי העונק. אך האמת היא שכשם שאנחנו לא מפלצות, כך אנחנו גם לא ענקיים. לשאול מי אחראי להדתה זה כמו לשאול מי מגדל חדי־קרן; כיוון שאין דבר כזה, השאלה חסרת פשר. לנציגינו בכנסת יש כוח בינוני, השפעתם על המדינה לא גדולה, וכל השאר הוא תעמולת שקר.
חלומות ההנהגה הובילו אותנו לאשליה שנוכל לבנות סביב הציונות הדתית מפלגת שלטון עתידית. כשמוסיפים לנתון הזה את הציפיות הגבוהות של הסרוגים מהפוליטיקה, כאילו ממנה ייבנה העולם, מגיעים לתוצאה גרוטסקית: שברירי מפלגות זעירות, שנוטות להתנהג כאילו מאחוריהן נוהרים מיליונים.
הנשיא ריבלין טען ב"נאום השבטים" שלו שבחברה הישראלית יש ארבעה שבטים, שצריכים למצוא מכנה משותף ממלכתי: חילונים, דתיים, חרדים וערבים. הנאום הזה טשטש את אופייה היהודי של המדינה, כאילו המכנה המשותף הלאומי צריך להיות ניטרלי בין היהודים לערבים. על הדרך, הנאום הזה ניפח עוד קצת את הדימוי העצמי הכוזב שלנו. הדתיים הלאומיים אינם שליש מהיהודים בישראל; קרוב יותר לעשירית, ואין סיבה להניח שהשיעור הזה יגדל מאוד. הנשיא התעלם מהשבט הגדול באמת של המסורתיים, והעניק לנו הדתיים מקום נכבד הרבה יותר ממה שמגיע לנו.
צריך למחוק מהמילון שלנו מושגים כמו "אליטה", "הנהגה" ו"סיירת". אנחנו לא מנהיגים אף אחד. לא מגיע לנו יותר מאשר לאף אחד אחר. חז"ל אמרו שהדעת אינה יכולה לסבול "דל גאה", כלומר: אדם חלש המתגאה בעוצמתו
אנחנו שוגים בחלומות שווא על הנהגה לאומית, במקום לטפל בחולשות הממשיות שלנו. אנחנו לא מצליחים אפילו לגבש מסגרת פוליטית יציבה. כל מי שמדבר על עוצמתו של הציבור הדתי־לאומי, מוטב שייזכר איך גורשו מבתיהם עשרת אלפי מתיישבים, רובם ככולם סרוגים. לשום קהילה אחרת בישראל זה לא היה קורה. התגובה המאופקת של המתיישבים המגורשים הייתה שיא של אצילות ואחדות ישראל, והצילה אותנו ממלחמת אחים. אך עם יותר עוצמה פוליטית ועם יותר השפעה חינוכית ורוחנית, היינו חוסכים מראש את הקטסטרופה ההיא.
סוכות הוא חג של ענווה. בחג האסיף, כאשר החקלאי כונס לתוך ביתו את כל יבולו, התורה מורה לו לצאת מהבית לדירת עראי רעועה, כדי שיזכור שכל הישג בא מא־לוהינו, ולא מכוחנו ומעוצמתנו. כל הישג הוא זמני, חלקי וכפוף לנסיבות. יש לנו, הסרוגים, כמה הישגים לא רעים, ונודה עליהם לבורא העולם. אך התבוננות כנה תביא אותנו להכיר גם בחולשותינו הרבות. אנחנו מתמודדים עם קשיים חינוכיים לא פשוטים, עם בינוניות תורנית, עם ניכור של החברה הישראלית כלפי הרבה ערכים שחשובים לנו. נכון לעכשיו, אנחנו מפסידים במלחמת התרבות, והשפעתנו על המדינה היא די קטנה.
צריך למחוק מהמילון שלנו מושגים כמו "אליטה", "הנהגה" ו"סיירת". אנחנו לא מנהיגים אף אחד. לא מגיע לנו יותר מאשר לאף אחד אחר. חז"ל אמרו שהדעת אינה יכולה לסבול "דל גאה", כלומר: אדם חלש המתגאה בעוצמתו. לעיתים יש לנו הנטייה הזו. צריך להתגבר עליה ולהכיר באמת: אנחנו קהילה לא גדולה, המנסה להתמודד עם אתגרים כבירים, בהצלחה בינונית. לכל היותר, נרשה לעצמנו את המחמאה שניסח מרטין בובר על התנועה הקיבוצית: "אי־כישלון למופת". וגם על זה, כפי שמלמד הניסיון הקיבוצי, קשה מאוד לשמור. לפעמים אנחנו נכשלים, וגם זה לא נורא, כל עוד מוכנים להודות בכישלון, ואולי גם ללמוד ממנו משהו.

