לפני חמש שנים עברנו לגור בתל־אביב. הדירה שמצאנו הייתה על הים, ברחוב אהרונסון, קרוב לכרם התימנים. זו הייתה דירה משונה, בלי מזגן, ובלי חלונות זכוכית. משהו מוזר ורע. בלילות הקיץ החמים היינו מתקלחים חמש פעמים ביום, והולכים לישון עם שני מאווררי ענק, אחד בכל צד של המיטה. ובחורף הגשם היה מציף את כל סביבת החלון. אודה ולא אבוש, זו הייתה עסקה רעה. בכל חודש שילמנו אלפי שקלים על דירה מוזנחת ומיושנת, ואם לא די בכך – בעל הדירה המרושע והרמאי שלנו הבטיח לנו שהדירה לטווח ארוך, ואז, שלושה חודשים אחרי שעברנו לשם, הודיע לנו שבעצם הדירה עומדת למכירה. הוא היה נחש אמיתי, עם זנב, וקשקשים, ולשון מפוצלת, והכול. ואנחנו היינו סתם, זוג צעירים מבולבלים מירושלים.
את התקופה שעברנו אחרי שבעל הדירה גירש אותנו מהדירה שלו, אני לא אשכח בחיים. בבקרים הייתי נוסע עם הטוסטוס ברחבי תל־אביב, כדי לראות דירות חדשות להשכרה. בערבים היה בעל הדירה מגיע עם קונים פוטנציאליים זחוחים שהסתובבו לנו בדירה. ובלילות הייתי חורש את אתרי האינטרנט המעייפים, בניסיון לדלות עוד נכס שיש סיבה לראות. ובכל אותם ימים, תחושה רעה ומעיקה חנקה אותנו. תחושת ארעיות עמוקה. תחושה צפופה של אין לי מקום בעולם. והתחושה ההיא צבעה לנו את השעות והדקות והשניות. הפכנו לתושבים ארעיים. היינו זרים בבית שלנו, כי הוא לא היה שלנו. זה היה נורא.
לפני שנתיים בערך, כשהתחלתי לעבוד על הסדרה התיעודית שביימתי, "וואי וואי וואי", שמתי לי למטרה לספר את סיפורו של הדור שלי. קשה מאוד לספר סיפור של דור, ובכל זאת, עוד לפני שידעתי איך אני בכלל הולך להתמודד עם האתגר הזה, היה לי ברור שלמשבר הדיור שפוקד את ישראל בעשור האחרון יהיה חלק חשוב בסיפור.
בחודשי התחקיר הארוכים שקדמו לצילומים, שוחחתי עם עשרות צעירים ישראלים. פגשתי צעירים בזבזנים שטסים לחו"ל שלוש פעמים בשנה ויושבים במסעדות פעמיים בשבוע. פגשתי צעירים משכילים שצוברים עוד ועוד תארים באוניברסיטאות ובמכללות השונות, בלי להבין לאן התארים הללו מובילים אותם. פגשתי צעירים שעוזבים את מקומות העבודה שלהם כל שנתיים שלוש, מחליפים שוב ושוב מקצועות ותפקידים, בתקווה למצוא בתפקיד החדש שלהם סיפוק ומשמעות. פגשתי צעירים ערכיים שמקדישים את החיים שלהם למאבקים חברתיים. פגשתי אנשים מתוקים, כנים ופתוחים, שמסתובבים בעולם הזה בחוסר נחת, ובתחושה קשה של פספוס. קשה להסביר את זה. קשה להסביר.
ובכל מפגש שהיה לי, בכל שיחה שהייתה לי, הסיפור הזה, של מחירי הדיור, ומחירי השכירות, צץ ועלה, כבר בדקות הראשונות. שוב ושוב שמעתי את תחושות הייאוש של בני הדור שלי. מחירי הדירות רק עולים ועולים, מחירי השכירות רק עולים ועולים. המחאה החברתית, שהייתה אמורה לשנות את המציאות, נחנקה כלעומת שבאה. והאופק עכור וחסום. מה הטעם לחסוך, שמעתי אותם אומרים לי. העתיד כל כך שחור, הייאוש כבר מזמן התנחל לנו בתודעה, ואין טעם לחסוך, לכן אנחנו מתפזרים על ההווה.
חג סוכות אמור היה להיות ההזדמנות שלנו, לצאת מהבית המוגן שלנו ולשהות במשך שבוע שלם במרחב ארעי, חלש, רעוע ולא בטוח. חג הסוכות אמור היה להזכיר לנו כמה ביטחון ונחת טמונים במרחב הביתי שלנו. היינו אמורים לחזור מהחג הזה בחזרה לחיים שלנו עם חיוך על השפתיים, עם שלווה חמה בלב. אבל האמת היא שעבור מאות אלפי צעירים בישראל, החג הזה הוא בסך הכול משל מביך על המציאות שבה הם נתונים.
אני לא כותב את זה בצחוק. הארעיות היא תחושת הליבה של בני הדור שלי. בלי ששמנו לב, שוק התעסוקה הישראלי שינה את פניו. כבר אין ביטחון בכלום. לבעלי הדירות באזורי הביקוש, וגם מחוץ להם, כבר אין קווים אדומים. שיכורים מכוח, הם מעלים בכל שנה את שכר הדירה, מציבים לשוכריהם תנאים קטנוניים, ומעיפים אותם, מתי שבא להם. למה לא, אם אפשר. וגם אותם בני מזל שהצליחו איכשהו לרכוש דירה, תקועים עכשיו בסבך סמיך של משכנתאות ופקקים.
זאת האמת. לא צריך ללכת רחוק כדי "להרגיש" את חג סוכות, או כדי "להתחבר" אליו, שהרי התחושה הקרה הזו, של הארעיות והנידפות, זורמת למאות אלפי ישראלים בדם. ההווה מתסכל, העתיד מבלבל ושחור, ואין עוגן, אין במה להיאחז, אין "בית", במובן העמוק של בית. והרבה הורים לא מבינים את זה, הרבה מבוגרים לא מבינים על אילו תחושות אני מדבר כאן בכלל. כלומר, הם יודעים שיש "משבר נדל"ן", אבל אין להם מושג באיזו עצימות משפיע המשבר הקר הזה על הוויית הנפש של קורבנותיו הצעירים. והחג הזה, הוא יופי של הזדמנות להתחיל לגעת בנושא הזה. צאו עם ההורים שלכם לסוכות. תדברו איתם על הארעיות הזו. בהתחלה הם לא יבינו. אז תסבירו להם, בכנות, בכנות. עד שהם יתחילו להבין.
חג סוכות שמח.
