כבישי יום כיפור של ילדותי הבת־ימית לא נחו לרגע, למעט בשעות הלילה המאוחרות מאוד. כבר בערב החג, כשאנחנו עוד סעדנו כחום היום את מטעמי המפסקת של אמא, אופני הילדים והנערים השתלטו על המרחבים המתרוקנים ממכוניות. רחוב אלי כהן, הרחוב הראשי בשכונת רמת־הנשיא, התמלא בהורים חדורי שליחות שהנדסו ילדים מאותגרי שיווי משקל על אופניים מצוחצחים. גם המקצוענים שברוכבים לא הצליחו לקלקל ללובשי הלבן את ההליכה החגיגית על הכביש אל בית הכנסת ובחזרה. רק אמבולנס מזדמן הצליח להוריד אותנו לשוליים ביום החד־פעמי הזה.
אנחנו, הילדים הדתיים, לא העלינו בדעתנו להצטרף למדוושים, אבל גם לא ויתרנו על חוויית ההתפרסות על כבישי השכונה, כשרגלינו הסגורות בנעלי בד דוהרות בנתיבים ומצייתות באדיקות של נהג חדש לתמרורי ורמזורי וקנוסי הצומת המרכזי. כך מצאנו עצמנו עוצרים בהתרגשות על פס לבן בואכה מעבר חצייה בהתראת רמזור אדום, נמתחים בפישוק רגליים אורכי בצהוב, ומזנקים קדימה בריצה אדירה כשהאור הירוק מצליח איכשהו בכל זאת להפתיע אותנו. על בשרנו ולשוננו היבשה גילינו שכדאי לוותר על המשחק המצמיא הזה בהתקרב גיל מצוות, אבל את החוויה לא שכחנו.
גם את חג סוכות בילינו אלה לצד אלה – בוני הסוכה כהלכתה, והשכנים שהבריגו אותה במוטות באזור המקורה שתחת הבניין. בשנה הראשונה עוד זעם ועד הבית על הסוכה של הדתיים מהקומה הראשונה שהורסת את הדשא. ההורים שלי מצידם הבהירו שלא ייתכן שבארגנטינה, בין כל הגויים, הם הקפידו על קיום המצווה, ודווקא בארץ ישראל יידרשו להימנע ממנה. בסופו של דבר ועד הבית התרצה. בשנים הבאות כבר קמו כמה וכמה סוכות מתחרות של בני נוער בבניינים הסמוכים, ויחד איתן נחנכו גם אירועי הפריצה לסוכה שלנו. נורה מתברגת הייתה נעלמת דרך קבע, וכך גם אינספור קישוטים נוצצים, שנמצאו על קירות זרים. זה לא הפריע לנו לקיים סולחות חגיגיות ולפתח מיקח וממכר של פרחים נושרים תמורת קלפים נדירים בחנות מכולת דמיונית שהעסיקה אותנו בחצר, שעה שסעודות החג של המבוגרים נמשכו נצח נצחים.
מרבית ילדי השכונה לא התעניינו בדקדוקי ההלכה שלנו, אבל ידעו היטב שלא להדליק לנו אור בחדר המדרגות, גם אם אנחנו מגששים בעיוורון חלקי בטיפוס הביתה עם הסירים הריקים. הם למדו לשמור לימי החול את משחקי הקלאס הדורשים שימוש באבן, ולוותר על קטיפת פרחים חדשים למכולת הדמיונית שלנו בשבתות ובחגים. היינו שם יחד – דתיים ומסורתיים, חילונים ומכבדים; גם כשלא ממש ידענו מה כל זה אומר. זה היה חג סוכות שלנו עשרות שנים. שירת פיוטים שעולה מהסוכה שלנו לאוזניים הסקרניות של עוברים ושבים, ומתחברת בבלי דעת למוזיקה מהסוכה התת־תקרתית של החבר'ה המקובלים, שהרעישו עם דאבל־קאסט אימתני. איכשהו זה הלך ביחד, גם אם פה ושם הורגשו חריקות קלות ואי נעימויות מתבקשות.
לא רק בחגים, גם בשבתות שבשגרה חיינו את החיבור הזה על אתגריו. בשובנו מסניף בני עקיבא השכונתי התפתחו דיוני אינסוף בשאלה מה ראוי לענות לנהג תועה שמבקש הנחיות בדרך בשבת; האם ההלכה מקדשת את הפדיחה, ואיך חילול השבת יצטמצם יותר – אם ניתן את התשובה האמיתית, או שמא אם נטען, כהוראת הרבנים, שאין לנו מושג איפה הרחוב שאנחנו גרים בו. בעיר המגוונת נדרשו הבנים הסקרנים להתאפק בכל מאודם מלברר את תוצאת המשחק של בית"ר, וכולנו יחד התגלגלנו מצחוק לא חף ממבוכה כשמאחד הבתים או כלי הרכב עלה השיר הכי שווה של משינה, בדיוק כשנעצרנו לקשקש בפינה ליד תחנת המוניות.
עברו כמה וכמה עשורים, חוויות הילדות הפכו לזיכרונות רחוקים, ואפילו מוניות הנשיא כבר העתיקו את מקומן ואת שמן למוניות הקניון, שעליו אי אפשר היה אפילו לחלום אז. אנחנו מצידנו השתקענו בינתיים ביישוב שומר שבת, נהנים מהנוחות בקהילה מותאמת אורח חיים, שמספקת משב רוח נעים בתוך סערת הקרעים השבטיים שמישהם מתעקשים להנציח. ובכל זאת, מדי פעם אני חסרה את גידול הפרא ההוא של אלה בתוך אלה, ללא מחיצות והגדרות מדויקות, מציאות שהילדים שלי לא מכירים כמעט. חסרים לי החיבורים המאולצים יותר ופחות שהביאו אותנו, צעירי המגזרים השונים, להכיר אלה את אלה ולהתמודד בדרכים יצירתיות עם השכנות הלא לגמרי נוחה.
לא, אני לא מתגעגעת בשום צורה לחילול השבת והחג בפרהסיה. זה גם לא היה כיף גדול להיות מיעוט לבוש בצניעות בולטת לעין ברחובות חילוניים למהדרין. לא הייתה שום תחושה חגיגית כשנדרשנו לחמוק משקיות המים של קרנבל הביקיני השכונתית בליל שבועות, דווקא כשכולנו לבושות לבן. לא הייתי מחליפה את הרחובות הריקים מדי שבת בשבתו של שכונת מגוריי הנוכחית, גם לא את הרעש המרגש של הקמת הסוכות בצאת יום הכיפורים. ובכל זאת, כמקובל בקרב מוצפי הורמון נוסטלגיה שכמוני, מדי פעם מתגנב צער קטן על שהחיבור היומיומי ההוא איננו נחלת הילדות של צאצאיי.
בדיוק בגלל החיבורים הללו, הקמת מפלגת הימין החדש הייתה בשורה של ממש לאנשים כמוני, ולבעלי מנעד דתי פנימי מורכב באופנים שונים. ראינו בה תנועה פוליטית שהיא מעין שכונה של שומרי שבת וחבר'ה מסורתיים שחשוב להם לנהל שכנות טובה. מקום שעומדים בו בגאון זו לצד זו שתי סוכות שלום – אחת תחת כיפת השמיים, והאחרת תחת תקרה מעוטרת באורות צבעוניים ורמקולים קולניים. בחירות האביב גילו שהכוח הפוליטי של החיבור הזה לא גבוה דיו לקבל ביטוי הולם בכנסת. בחירות הקיץ גילו שגם כשהמחלוקות הפנים־דתיות יורדות לשוליים, הרעיון המאחד לא מתרומם להיות כוח מוביל. פיצול "ימינה" מאיים להעלים את הגוף הפוליטי הזה למרכיביו, ולגרום לו להגיע פצוע מאי פעם לקלפי במקרה של בחירות קרובות נוספות, לא עלינו.
אולי המסקנה המתבקשת מכל אלה היא שהגיעה השעה להפריד בין חיבורי הדת להנהגת המדינה. להסתפק במפלגה דתית־ימנית אחת, מפלגת־צד שתשמש בית למי שלא מוצאים את מקומם במפלגות הגדולות, ולהשאיר את החיבור החברתי לגופים חוץ־פרלמנטריים. אחרי הכול, לא כל פעילות ברוכה מחייבת ייצוג פוליטי, לא כל תפיסה חברתית מחייבת ביטוי חוקתי. היא כן דורשת עסקנים ומשוגעים לדבר, אבל שת"פים מעין אלה מתרסקים על פי רוב במציאות הסיעתית, נוכח הצורך לחדד דקויות ולטשטש מכנים משותפים.
תנו לפוליטיקאים את אשר לפוליטיקה, ותנו לחברתיים את אשר נדרש לחברה. הציונות הדתית הימנית זקוקה למפלגה אחת שגם נבחריה, ובעיקר בוחריה, דוחפים לאחדותה. שבט אחד גדול של בני עקיבא ועזרא, אריאל והצופים הדתיים, המסורתיים וכל מי שמזדהה עם הציבור הזה – שמתעקש דווקא להתפצל תחת מגרדת המנדטים עד שהוא הופך לאבק נידף. קדמו אינטרסים יהודיים, ימניים; עשו מה שצריך כדי להישאר ביחד. את ההתמודדות החברתית, כך נראה, ניאלץ לעת עתה לנהל בעצמנו, ברחובותינו. בחיבורים בין־קהילתיים ומבצעי פנים־אל־פנים שמעל ומעבר לחליפות המחוקקים. ככה, בשמלות לבנות ובכפכפים. ברחובות העיר, במקום שבו כולנו עדיין אושפיזין, ובו זמנית כולנו, כל ישראל, אחים.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
