בשנים האחרונות הלכתי והתרחקתי ממוזיקה ישראלית חדשה. יכול להיות שזה גם עניין של גיל. פתאום הדברים החדשים נשמעים ילדותיים מדי, טיפשיים להכעיס, חיקוי דהוי של כל מה שנעשה כבר פעם, וטוב יותר. אני יודע שבמקביל לכל הטודו-בום והבאסה-סבבה ממשיכה כל הזמן להיעשות בארץ מוזיקה טובה. אבל איכשהו, בשנים האחרונות יש לי אליה פחות קשב.
מוזיקה היא עדיין חלק נכבד מחיי. אני מאלה שמשלמים לספוטיפיי בכל חודש טבין ותקילין כדי שאוכל לשמוע מה שארצה מתי שארצה. ובשנים האחרונות התמקדתי בשני ז'אנרים שנראים לכאורה לא קשורים: קאנטרי ומוזיקה קלאסית. כן, אני יודע שזה מוזר: מה לצלילי הבנג'ו שזורקים אותך לערבות המערב התיכון האמריקני ולנגינתם של הכינור והצ'לו, הלקוחים מארמונות הבארוק באירופה? אבל באהבה אין חוקים, מתברר, ואלה שני הקטבים שאני נע ביניהם.
בשנים האחרונות הלכתי והתחברתי לתפילות הימים הנוראים. יכול להיות שגם זה עניין של גיל. פתאום טקסטים שבעבר לא דיברו אליי מדברים אליי הרבה יותר כשאני אב לילדים. השהייה בבית הכנסת הפכה מחובה מעיקה לזכות נעימה, ויום הכיפורים כבר לא נראה ארוך מדי. חבר אמר לי עם צאת הצום שיש לו תיאוריה בעניין: התחושה לגבי אורכו של היום קשורה בגיל. כלומר, אם אתה נמצא בעולם רק עשר שנים, כל יום נראה לך ארוך עד אין קץ, כי יחסית למה שהספקת לחיות עד עכשיו זהו נתח נכבד. לעומת זאת, כשאתה נושק לאמצע העשור הרביעי של חייך, למשל, אתה שוהה על הכדור מספיק זמן כדי שהזמן היחסי יקטן, ויממה אחת כבר לא נראית לך ביג דיל. תיאוריה מעניינת, יש מצב שאני מסכים איתה. כך או כך, יום כיפור הפך למעניין ומועיל יותר ככל שאני מתבגר.
ועדיין, יש חלק אחד בתפילת יום הכיפורים שנותר סתום מבחינתי. זהו "סדר העבודה", בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף, המתאר את פעולותיו של הכהן הגדול ביום הכיפורים בזמן שבית המקדש היה קיים. כ-15 עמודים שנראים קצת כמו הוראות הרכבה של ארון באיקאה. המון פעלים, המון פרטים טכניים. הכהן הגדול מתרוצץ אנה ואנה בין מקומות שאין לאדם הממוצע מושג מה הם או איפה בדיוק הם נמצאים – בית הפרווה, למשל, או שער ניקנור – ועושה פעולות שלא קשורות לעולמנו נטול הזבחים וההזאות. למרס בדמו כדי שלא יקרוש. ומירק אחר את השחיטה. אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. על מה בדיוק מדובר. ואחת לכמה זמן בקטע הזה, ישנה הפעולה המשונה ביותר שנעשית בבית כנסת כלשהו במהלך השנה – כריעה עם כל הגוף, קימה גמלונית וניקיון המכנסיים למרות שכרעת על איזה טישו כי שוב שכחת להתארגן על מצע סביר. שכחת, יען כי לא התחברת.
והנה השנה, לראשונה, התחברתי. גם למוזיקה ישראלית חדשה וגם לסדר העבודה. וכל זה בזכות שירו הנדיר, היפהפה, המושלם של ישי ריבו, "סדר העבודה", מתוך אלבומו החדש "אלול תשע"ט". אני מודה שהאזנתי לראשונה לאלבום כולו ובתוכו לשיר הזה, שחותם אותו, לצורכי עבודה. זכיתי לראיין את ריבו לגיליון ראש השנה של מוצש, וקיבלתי את האלבום להאזנת בכורה. אבל מאז, בלי שום קשר לריאיון, אני – ובעקבותיי גם שאר בני משפחתי – פשוט לא מפסיקים לשמוע אותו. ואנחנו לא היחידים. כבר זמן רב לא הייתי עד לשיח עמוק, אמיתי, רציני וחשוב כלפי שיר ישראלי חדש. ריבו הצליח לקחת טקסט טכני ולהפוך אותו לאישי, סוער, נוגע בחיים שלנו כאן ועכשיו. הוא להטט עם המילים, לש אותן ויצר יצירת מופת שעושה חסד עם הטקסט הקדמוני ומקרבת אותו אלינו.
וכשהגיע הזמן ל"סדר העבודה" ביום הכיפורים בבית הכנסת, הרגשתי שאני לא רוצה שייגמר. ששוב הכוהנים והעם יעמדו בעזרה, וששוב הם ישמעו את השם המפורש יוצא מפי כוהן גדול – ושהמילה "גדול" תעלה מפינו מסתלסלת אל השמיים ומגיעה עד כיסא הכבוד כי כך הלחין אותה ריבו – ושאז שוב נכרע ונשתחווה וניפול על פנינו, ושוב נאמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". והשנה, כשאמרתי את המילים הללו בעודי כורע באותה צורה משונה, פתאום לא הרגשתי משונה כלל וכלל. בפעם הראשונה, כשבמוחי מתנגן השיר, הרגשתי שאני באמת אומר את המילים הללו ומתכוון אליהן מכל הלב: ברוך. שם. כבוד. מלכותו. לעולם. ועד.
ויצא ממקום שיצא. הכוהן הגדול מסיים את סדר העבודה ונותר בחיים. בני ישראל יודעים כי כופר להם. ורעד במקום שעמד. כי איך אפשר שלא לרעוד, הרי היית רגע ממיתה. ופשט בגדי זהב לבש בגדי עצמו. חוזרים לשגרה, ליומיום. יום כיפור נגמר. אבל הכוהן הגדול לא נותר לבד. ישי ריבו, וכל העם, והכוהנים, כולם היו מלווים אותו לביתו. ויום טוב כי נסלח לכל עדת ישראל. ואשרי העם שככה לו אשרי העם שהשם אלוקיו. כאוהל הנמתח בדרי מעלה מראה כוהן. כברקים היוצאים מזיו החיות מראה כוהן. כדמות קשת מתוך הענן מראה כוהן. כחסד הניתן על פני חתן מראה כוהן. ואז, איך לא, בוקעת שוב הקריאה הסופית והשלמה, והשנה יותר מאי פעם: ברוך. שם. כבוד. מלכותו. לעולם. ועד. ישי ריבו, תודה שאתה. ושתהיה שנה טובה.
