ימים אחדים לפני ראש השנה פגשתי באולם קבלת הפנים בנתב"ג את יָרִיד, בחור בן עשרים שהגיע ארצה. קרובי משפחתו שהמתינו לו לא ראו אותו מעולם, אלא בתמונות בלבד. הוא נולד במחנה הממתינים באדיס־אבבה, וחי שם את כל חייו עם הוריו ואחיו, שברכת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" שגורה בפיהם בצער עמוק ובציפייה. נרגש ודומע הוא חיבק את קרוביו הישראלים, שמהם הוא צפוי להתנתק שוב בעוד שלושה חודשים.
יריד לא עלה לארץ, אלא נמצא כאן כתייר. את הזמן הזה הוא יבלה בישיבה ברעננה, ילמד תורה ויכיר את ארץ הקודש. הוא קרן מאושר, ונראה כחתן ביום חופתו. בין השאלות הלבביות, הייתי מוכרח להיות לרגע משבית שמחות. "תגיד, אתה יודע שליוצאי אתיופיה יש גם קשיים בארץ, נכון?" שאלתי. הוא הנהן בחיוך מבויש, אך את זכות התגובה ביקש בן־דודו, אנדועלם, שעמד לצידו: "לא משנה כמה קשה בארץ, זו המדינה שלנו שעליה חלמנו, וכל היהודים צריכים להיות בארץ הקודש".
כדי לחוש אולי מעט ממצוקות הישראלים יוצאי אתיופיה, ואולי אף להזדהות, דרוש תרגיל מחשבתי המדמה אהבה נכזבת. יהודי אתיופיה דומים לאיש המשתוקק לאהובתו, אך היא, באדישות, מתעלמת ממנו. אנשים שהשתוקקו 2,500 שנה לשיבת ציון, למדינת ישראל, לבית, אך הממסד והחברה מפנים להם עורף.
אבל כדי לנסות להבין את תחושותיו היומיומיות של ישראלי ממוצא אתיופי, צריך בעיקר להקשיב לו. להקשיב למשל לסיפורו כיצד ביקש להינשא לבחירת ליבו, אך ברבנות לא הסכימו לרשום אותו לנישואין כי הטילו ספק ביהדותו; לשמוע כיצד הבן שנולד לו נתפס בעיני מוהל בכיר כ"בשר תותחים", ולכן זה בסדר לתת לתלמיד חסר ניסיון להתלמד עליו; להקשיב לו כשהוא מספר כיצד הוזז מקו המילוי של היין ביקב שבו הוא עובד שנים ארוכות, כי בבד"ץ העדה החרדית טוענים שהוא לא יהודי, ומבחינת מנהלי היקב אין מה לעשות כי "ביזנס זה ביזנס"; להקשיב לו כשהוא מתאר כיצד אשתו נדרשה להוכיח את יהדותה כדי שתוכל לבשל בקייטרינג.
אחרי שנסיים להקשיב נחשוב שהבנו אותו, ניתן לו חיבוק גדול וניפרד. אבל הוא, בלילה, לפני שיירדם, יחשוב שוב ושוב על כל אלה. על הכבוד שנרמס; על החשש להתראיין לתקשורת ולהציג את סיפורו; על הילדים הקטנים שיתעצבו לראות כך את אבא שלהם; על הבן הגדול שיצא לבלות עם חברים ומי יודע היכן יסיים את הלילה. אולי יתוחקר על ידי שוטר, אולי ייעצר כי משום מה "טבעי" לחשוד בו.
להחמיר בהלבנת פנים
זה חמש שנים אני מפרסם תחקירים וסיפורים הנוגעים ליוצאי אתיופיה ולחייהם בישראל, בשלוש השנים האחרונות אני עושה זאת ככתב בתאגיד השידור הישראלי 'כאן'. עבודתי העיתונאית היום היא במידה רבה תוצר של דמעות הצעירים והצעירות שראיתי במהלך השנים. פעם, כמו רבים וטובים אחרים, ראיתי את קשיי הקליטה של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית כזהים לקשיים שאפיינו את כל העליות מִקום המדינה, כולל אלה שחוותה משפחת אימי שהגיעה לכאן ממרוקו. שיחות רבות עם ישראלים יוצאי אתיופיה חידדו לי את הפערים.
כעלייה המחוברת ליהדות, הטלת הספק המתמשכת ביהדותם היא מבחינת בני הקהילה האתיופית השבר הגדול ביותר בחייהם בארץ. העלבון הזה יצר קרע עמוק בינם ובין הממסד הרבני בישראל. הרב עובדיה יוסף זצ"ל פתח את שערי הארץ לעלייה הזו בפסיקתו המפורסמת, אבל הרבנות הראשית לישראל מגמגמת ומדברת בארבע לשונות. רבנים הגורמים עוול ליוצאי אתיופיה זוכים לחיבוק מערכתי, ואם תשמעו גינוי מצמרת הממסד הדתי זה רק כאשר הדברים קורים רחוק רחוק, אי־שם בחוגי בד"ץ העדה החרדית.
גם היום, ארבעה עשורים לאחר שהעולה הראשון מאתיופיה השתחווה אפיים ארצה ונישק את אדמת ארץ ישראל, המחלוקת שעודנה קיימת בנוגע ליהדותם מעיבה על חייהם בארץ. מלבד העלבונות שהם סופגים, היא אף מקשה עליהם כאמור במקומות עבודתם.
ואולי הגיע הזמן שהרבנות הראשית תעסוק בקירוב לבבות ותנהג לחומרה עם מלביני פנים ברבים, ודאי אלה שתחת סמכותה? אולי הגיע הזמן שמועצת הרבנות הראשית תתכנס לדון במסמך משנות השמונים, המטיל דה־פקטו ספק ביהדותם של יוצאי אתיופיה וטרם בוטל?
אם תשאלו ישראלים יוצאי אתיופיה, הם יאמרו ללא היסוס שהכול עניין של צבע. הם "מסומנים", ולכן קל להטיל ספק ביהדותם באופן גורף כל כך. זו תחושה קשה לחיות איתה. גם אם נאתגר את עצמנו באלף תרגילים מחשבתיים, לא נוכל להבין אותה באמת.
בחזרה ליריד. ליוויתי אותו לכותל במסגרת כתבה שערכתי, ושם פגשנו קבוצת תלמידי תיכון בעיצומן של סליחות. הם התעניינו בסיפורו, וכששמעו שהביקור שלנו בכותל הוא התגשמות חלום בן עשרים שנה, הקיפו אותו בשירה וריקודים. שאלתי אותו כיצד הרגיש, ותשובתו היא אולי הסיפור כולו: "התרגשתי נורא, הם נתנו לי להרגיש שאני יהודי". 
צפו בביקור המרגש של יריד בכותל המערבי:
