החיפושיות שרו אי אז ש"אול יו ניד איז לאב", וידעו על מה הם מדברים. זאת אמירה פשוטה ונכונה עד כאב. אפשר לנתח בעזרתה הרבה מאוד מהדברים שקורים סביבנו.
בחופש הגדול לקחנו את הילדים ללונדון. ביקרנו במוזיאונים, ראינו כנהוג את חילופי המשמר, ונתנו להם להשתולל בפארק הגדול המוקדש לזכרה של הנסיכה דיאנה. בפארק אגם גדול ואנדרטה, וגם גן שעשועים מרשים, עם ספינת פיראטים, חול ים ומוזיקה קלאסית תמימה הבוקעת מרמקולים נסתרים.
הילדים שמחו ושיחקו, אבל מכיוון שהם כבר ראו ספינת פיראטים, וגם חול ים הם מכירים, ואפילו מוזיקה קלאסית יצא להם לשמוע, הסקרנות שלהם הניעה שיחה על הנסיכה עצמה ועל סופה הטרגי. כבת למשפחת המלוכה (סבתי המנוחה נולדה באנגליה ועקבה ברטט אחר כל התפתלות עלילת בית וינדזור, כאילו היו בני דודים שכנראה יגיעו לחגים, לא פחות), הייתי בקיאה בפרטי המעשה. ביום הנמהר ההוא, תרתי משמע, כשהנסיכה נסעה עם אהוב ליבה דודי אל־פהאד במנהרה שמתחת לנהר הסן הפריזאי, רדפו אחרי הזוג לא פחות משבעה צלמי פפראצי תאבי פלאש. אומרים שהנהג האיץ. אומרים שאופנועני הצלמים האיצו גם הם. אומרים שהאיץ עוד. דיאנה היתה בת 36 במותה. היא הותירה גרוש, שני נסיכים ואומה מרוסקת. מאז ששמעו ילדיי את הסיפור, הם המירו את זהותם של חלק מ"הרעים" במשחקים שלהם מ"מחבלים" ל"פפראצי".
גם מותה של דיאנה נבע מאהבה. אהבה של הקהל, של נתיני הממלכה, שלא ידעה שובע. כל צילום, כל פרט אנקדוטלי מחייה, קירב אותם קצת אל "נסיכת הלבבות" שכל כך אהבו. הפפראצי רק נתנו להם את מה שביקשו. הם לא היו קיימים אלמלא היה ביקוש.
אהבה חונקת, אהבה שאין לה שובע, אהבה כזאת מביאה לפגיעה, לעיתים אף למוות. הנסיכה דיאנה והפרק שלה הם שיעור חשוב באהבה שמקלקלת, פוצעת והורסת ביותר ממובן אחד. בפתח הגן הפסטורלי והמגודר ניצב שומר. משכורתו שולמה בכספי קרן דיאנה, ככל הנראה, זו שמתה בעקבות אהבה מעוותת, אולי כדי לתקן את השורות שמקלקלת האהבה. השומר מגן על הילדים. הוא מונע ממבוגרים שאינם מלווים בפעוטות להיכנס לגן. גם אם אב רק יוצא לקנות כוס תה במזנון הסמוך, הוא יצטרך להוכיח שילדיו אכן בפנים. פארק דיאנה אינו מסוגל להכיל אהבה מעוותת נוספת.
אם תשאלו ילדים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, אני בטוחה שכמה יענו שהם פשוט רוצים להיות "מפורסמים". לא זמרים מוצלחים, שחקנים מרגשים או ספורטאים אולימפיים. ממש לא אכפת להם מה התירוץ, העיקר שיהיו מפורסמים. זה עוד היבט מוזר ומעוות של הרצון הפשוט והתמים להיות נאהב, שהוא רצון קיומי לכל האנושות.
תיק 2000 (פרשת נתניהו־מוזס) ותיק 4000 (פרשת וואלה־אלוביץ') הם דוגמה לכך. לא באתי לחרוץ דין ולא לעשות ספוילר ולקלקל את המתח של הסאגה הבלתי נגמרת הזאת, הקרויה תיקי נתניהו. אבל אם מתבוננים במהות של תיקי 2000 ו־4000, מחברים את הנקודות וצוללים לבסיס, מגלים שכל מה שראש ממשלתנו רצה הוא אהבה, תקשורת אוהדת. וזה מכמיר את הלב. ראש הממשלה החזק שלנו, האהוב והנערץ ("ביבי מלך ישראל" הוא השיר שרץ בראש מצעד הפזמונים העממי והבלתי רשמי כבר יותר מעשור), לא מסתפק באהדת הקהל, הוא רוצה את זה בכתב. הוא רוצה את זה בדפוס. הוא רוצה את זה באינטרנט. הוא רוצה שזה יהיה מוצהר בגלוי. הוא רוצה להיבחר שוב ושוב ולא רק "למרות" החד־צדדיות של התקשורת.
אם תשוו את נתניהו לשרון (האי היווני) או לאולמרט (מעטפות הכסף והשוחד), תגלו שהחטא המהותי של נתניהו בשני התיקים העיקריים הוא הרצון להיות נאהב. אהבה מוזרה, נכפית, משוחדת, ועדיין – אהבה. ייתכן שהוא האמין כשאמר שלא יהיה כלום כי אין כלום. ייתכן שהוא היה בטוח, ובטוח עד היום, שלא יכול להיות שיעמידו אותו לדין על רצון בסיסי וקיומי כזה, רצון אוניברסלי ופשוט: על כך שכל מה שאתה צריך זו אהבה.
