שתי ידיעות מעודדות התפרסמו דווקא בשבוע שעבר, כיאה לימים שבין כסה לעשור, והן מלמדות על נכונות לחשבון נפש אמיתי בציבור הדתי־לאומי, אחרי המשברים הפוליטיים הקשים שעברו עלינו בשנה האחרונה.
מפלגת הבית היהודי הכריזה על תוכנית חומש שבמסגרתה תיעשה בדיקת עומק והפקת לקחים ממערכות הבחירות האחרונות, וכן חידוד ובירור שאלת הזהות הציונית־דתית במרחב הפוליטי בישראל. אחת הפעולות המרכזיות במהלך תהיה הקמתה של מועצה ציבורית רחבה שתייצג את מגוון הזרמים בציונות הדתית ותפעל באמצעות שולחנות עגולים בכל סוגיות הליבה הערכיות של הציבור. היוזמה הזאת אינה רק מתבקשת אלא הכרחית. העובדה שהתפרסמה בהקדם מעידה על כנותה ורצינותה.
הידיעה השנייה בהקשר הזה באה מפיו של שר התחבורה בצלאל סמוטריץ', והיא לעניות דעתי חשובה עוד יותר: "אני לא רואה הצדקה לקיומן של שתי מפלגות. צריך ללכת למהלך של מיזוג מיידי בינינו ובין הבית היהודי", הכריז סמוטריץ'.
"אפנה לרב רפי פרץ ממש בימים הקרובים ואבקש ממנו להיכנס לתהליך". ההכרזה הזאת חשובה יותר משום שהשינוי המבני, איחוד כל הכוחות בציונות הדתית תחת קורת גג פוליטית אחת, הוא הכרחי, והתהליך הזה חייב להתחיל מאיחוד בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי־תקומה, שתי מפלגות ותיקות ומרכזיות שאין שום סיבה שתמשכנה את הפיצול הפוליטי ביניהן.
הגיע הזמן שכולנו נפנים את הלקח. המצב שבו הציונות הדתית מחולקת פוליטית לחמש־שש רשימות שונות חייב להיפסק. הבעיה אינה רק באובדן הקולות שהפיצול הזה גורם. זו הבעיה הקטנה. הבעיה היא שהפיצול הזה יוצר שנאת חינם, מפיץ רעל, גורם לביקורת הרסנית ומפרק את המחנה מבפנים. אין פלא שבאווירה המורעלת שנוצרה בבחירות האחרונות, דווקא בציבור שלנו אחוז ההצבעה ירד. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הציונות הדתית לא עסקה כלל בפנייה לציבור הכללי ובניסיון לגייס בתוכו תמיכה, ואפילו לא במאבק מול הכוחות המתחרים בה בגוש הימין. היא בזבזה את כל האנרגיות שלה על הכפשות, שנאות, יריבויות וקנאות קטנונית בתוך המחנה. בלתי אפשרי שכל אחד יקים לעצמו במה. לא ייתכן שכל ניואנס אידאולוגי ייצור לעצמו מסגרת פוליטית נפרדת. לא יעלה על הדעת שכל אחד יקים לעצמו מפלגה פרטית ויצא למסע אישי להצלת האומה. הגיע הזמן להסיר מתוכנו את הבמות. גם תקופת שפוט השופטים חייבת להסתיים.
כדי ליצור את האחדות הפוליטית הזאת, צריך להגדיר היטב את הנחת היסוד שהיא תנאי הכרחי ליצירתה: הציונות הדתית היא ציבור אחד ויש לה תפקיד היסטורי בתהליך של תחיית האומה בארצה. מכאן הכול מתחיל.
סביב הנחת היסוד ונקודת המוצא הזאת צריך ליצור את האחדות המבנית שהבסיס הפוליטי שלה צריך להיות מפלגת הבית היהודי, היורשת ההיסטורית של המפד"ל על גלגוליה השונים. אחדות אינה אחידות כידוע, ולכן האחדות הזאת צריכה לגבש יחד את הציונות הדתית על כל גוניה, מהחרד"לים דרך הזרם המרכזי, ועד רבני צהר, הליברלים ואפילו הדתל"שים. גם לכיפות השקופות חייב להיות ייצוג. כל מי שמזדהה עם הנחת היסוד הזאת צריך להיות מוזמן להצטרף. מי שאינו מבין את ערכה של ציבוריות, ואת ההבדל בין פעולה אינדיווידואלית בהיסטוריה ובפוליטיקה ובין פעולה ציבורית, ילך ויקים לו במה לעצמו, אבל לא יוכל לטעון שהוא מייצג את הציונות הדתית. הוא גם לא יוכל אחר כך לבוא בטענות על הדרה, קיפוח, הרחקה, דחייה וכדומה.
לבחירות הבאות, בהנחה שייערכו בעוד שנים אחדות ולא בחורף הקרוב, הציונות הדתית חייבת להופיע כגוף אחד. לא עוד בלוקים פוליטיים, לא עוד שריונים לחברים, לא עוד במות נפרדות לבתי מדרש וחוגים תורניים כאלה או אחרים. בתוך הגוף האחד חייב להיות מקום לכולם. יש לקרוא למפקד חדש, רחב ומקיף, שקוף, פתוח ואמיתי, שבו יוכלו להצטרף כל הכוחות וכל הגוונים. זו תהיה ההזדמנות לכולם להביא לידי ביטוי את קולם הייחודי ואת כוחם היחסי בתוך מערכת אחת.
הציבור האמוני הוא אחד. ריבוי הגוונים שלו הוא יתרון, לא חיסרון. יש לו תפקיד היסטורי בנוגע לחברה הישראלית ההולכת ומתגבשת בדורות הללו בארץ ישראל. מי שלא מקבל את הנחת היסוד הזאת רשאי כמובן ללכת עצמאית, להצטרף לליכוד או לכחול לבן, או לבחור לו כל דרך פוליטית אחרת. דבר אחד הוא לא יוכל לעשות אחרי התהליך הזה: לשאת את שם הציונות הדתית לשווא.
