משהו מעניין קרה לסדרת הטלוויזיה "הנערים" בין שידור הפרק הראשון שלה לשידור הפרק האחרון, השבוע. הראשון התקבל בסערה גדולה, במיוחד בקרב הסרוגים. התחושה הרווחת הייתה שנעשתה כאן בגידה לאומית ומגזרית גם יחד. חגי לוי ויוסף סידר, שניים משלושת יוצרי הסדרה, כביכול חברו להפליל את עמם ברצחנות טרוריסטית, על רקע רצח הנער הערבי מוחמד אבו־ח'דיר, ולהתעלם מהכאב של בני מגזרם על הנערים היהודים שנרצחו באותו קיץ קשה, לפני חמש שנים.
התחושה הרווחת בתום הקרנת הסדרה, לפחות לפי בני שיחי בפייסבוק ובקבוצות הוואטסאפ, הפוכה לחלוטין. רבים, גם בני הציונות הדתית, מדברים על סדרת מופת, שהעזה להתמודד עם הנסיבות שיוצרות רוצחים איומים ועלובים כמו רוצחי אבו־ח'דיר, במקום להסתפק כמקובל בנפנוף אצבע. הפער הדרמטי, כפי שהודו היוצרים, נובע בוודאי גם מהפער בין הציפיות שעורר השימוש במילה הטעונה "הנערים", שבאותו קיץ יוחסה בבירור לשלושת הנרצחים היהודים, ובין התמקדותה בפועל ברצח הנער הפלסטיני.
בהקשר הזה, לא יכולתי להימנע ממחשבה שמצבו של היוצר השלישי, תאופיק אבו־ואיל, בוודאי לא פחות קשה מול בני עמו ממצבם של לוי וסידר מול הצד היהודי. נכון שמשפחת הקורבן מוצגת בסדרה במלוא אנושיותה, אבל זה הרי טבעי. מה שקשה בוודאי לפלסטינים לקבל היא הצגת הרוצחים היהודים, ואפילו הממסד הישראלי, במלוא אנושיותם.
ואולי הוויכוח על הסדרה משקף, באופן סמלי, את האמירה שלה. הוויכוח משקף את הפער בין הרצון הפוליטי של בני שני העמים להיות בעלי הנרטיב "הצודק" ובין הרצון של היוצרים להצביע דווקא על סכנת העירוב בין הפוליטי לאנושי: איך הפוליטי הופך בני אדם נורמטיביים לכאורה לחיות טרף, כשם שהמצוקות האנושיות מתועלות לעיתים קרובות מדי לשדה הפוליטי, במקום למצוא את פתרונן על ספת הפסיכולוג.
הרצח שהסדרה סובבת סביבו הוא בסופו של דבר אירוע אחד בלבד בתוך סכסוך ארוך ימים בין היהודים לפלסטינים. אבל מה שקבע שדווקא שלושה אנשים מסוימים יהיו הרוצחים, ודווקא אבו־ח'דיר יהיה הנרצח, הן נסיבות אישיות: תחושות התסכול והנחיתות של יוסף חיים, מנהיג חבורת הרוצחים, שהביאו אותו לרצון לעשות "מעשה גדול"; העליבות הנגררת של אבישי, אחד משני האחיינים השותפים, והיעדר דמות הורית לשניהם, שהפכה אותם לאסקופה נדרסת של הדוד, היחיד שמגלה בהם עניין. ומהצד השני אבו־ח'דיר, שאלמלא עימות מטופש ושגוי עם אביו לא היה יוצא מן הבית בלילה הגורלי, והופך לקורבן.
המתח בין הפוליטי לאנושי מלווה את כל קורותיהן של הדמויות, אף מעבר למעשה הרצח: סוכן השב"כ סימון, שמבקש ממשפחות הנערים היהודים להפסיק לטפח תקוות שווא לחזרת הנערים, אף שהוא מבין עד כמה היאחזות בתקווה כלשהי חשובה להן; הפלסטינים שלוחצים על אביו של אבו־ח'דיר להפוך את בנו לשהיד ולסמל המאבק הלאומי, מול ההורים המבקשים להתמקד באבלם; אנשי השב"כ שמתקשים לאפשר לאבישי לחמוק מאשמת רצח, מכיוון שהדבר עלול לפגוע בהצגת המשפט הישראלי כמשפט צדק – ואפילו סימון, חוקרו של אבישי המזדהה עם תחושת הפער בין אבישי לשני הרוצחים האחרים, מעיד בסופו של דבר על פי דרישות המערכת. המורכבות והייחודיות של הסיפור האנושי, הפרטי, נופלות קורבן לצורכי הנרטיב הפוליטי הקולקטיבי של שני העמים.
אפשר להסיק מכך לפחות שתי מסקנות. האחת – ייתכן שלא רק באירוע הזה הפוליטי מכריע את האנושי, אלא בכל הסכסוך. ברור שלישראלים ולפלסטינים יש סיבות אמיתיות להיות בסכסוך, אבל ייתכן שמה שמעכב אותם מהגעה לפשרה המתבקשת הוא האגו – לא רק של מנהיגים, אלא הכבוד הלאומי של שני עמים שחשים באמת ובתמים שהארץ כולה שלהם, וקוברים בכך, זה 140 שנה כמעט, חיים ממשיים של רבבות בני אדם.
הנקודה השנייה פרטנית עוד יותר: הורים, הקפידו להבין ולהכיל את ילדיכם! שהרי אלמלא הקשיחות ההורית של חוסיין אבו־ח'דיר ושל הרב שלום בן־דוד, ייתכן מאוד שהנער שנרצח עוד היה בין החיים, ורוצחיו לא היו מבלים את חייהם בין סורג ובריח, אלא חיים באושר ומממשים את חלומותיהם.
