ארבעת ימי השימוע לראש הממשלה נתניהו, שנערכו בתזמון הכמעט פואטי שבין כסה לעשור, החזירו למרכז סדר היום את החשדות נגדו. מבחינת נתניהו העיתוי גרוע במיוחד, משום שהוא מקשה מאוד על הגעה לפשרה עם כחול לבן שבה הוא יהיה ראש הממשלה בתחילת הקדנציה. אך נתניהו ופרקליטיו בחרו לנסות להפוך את הלימון ללימונדה, ולנצל את ארבעת ימי השימוע לקמפיין בלתי פוסק שנועד לשכנע את הציבור שלכתב החשדות נגדו אין כל בסיס. מבחינת נתניהו וסנגוריו, מה שקרה בחדר השימוע חשוב בעיקר בגלל מה שיודלף משם החוצה, ולכן הם העדיפו מראש שהוא ישודר בשידור חי, בקשה שהיועמ"ש דחה, כזכור. זו גם הסיבה לכך שהסנגורים הקפידו לפתוח ולסגור את כל אחד מימי השימוע בהצהרה פומבית שכתב החשדות הופרך או יופרך.
ולמה קריטי כל כך לייצר אווירה ציבורית של דה־לגיטימציה להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה? בעיקר בגלל השלב הבא, שלאחר הגשת כתב האישום. בהנחה שהיועמ"ש לא יתרשם מטענות נתניהו, וכן יחליט להגיש נגדו כתב אישום, יזדקק ראש הממשלה ללגיטימציה כדי לכהן תחת כתב אישום. את הלגיטימציה הזאת הוא יוכל להשיג רק אם יצליח לשכנע את הציבור שמקורו של כתב האישום אינו בעובדות מפלילות אלא ברדיפה אישית. האסטרטגיה של נתניהו כוונה כולה לנקודה הזאת, ואם לשפוט לפי התגובה הציבורית, ברשתות החברתיות למשל, אין ספק שנתניהו נחל לפחות הצלחה חלקית.
האקדח לא מעשן
השימוע הוא גם הזדמנות בשבילנו לחזור לכתב החשדות, ולמקד את המבט לנקודת התורפה המרכזית שבו. כתב החשדות נגד נתניהו כולל, כידוע, שלוש פרשיות: תיק המתנות (1000), תיק מוזס (2000) ותיק וואלה־בזק (4000). אולם, אם לשפוט על פי חומרת החשדות, נקודת הכובד נמצאת בתיק 4000. שם, על פי כתב החשדות, מתוכנן נגד נתניהו סעיף אישום בעבירה של שוחד, בעוד בשאר הפרשיות העבירה המרבית הצפויה תהיה הפרת אמונים.
שוחד הוא עבירת פשע, שהעונש המרבי עליה הוא עשר שנות מאסר. הפרת אמונים היא עבירת עוון, שהעונש המרבי עליה הוא שלוש שנות מאסר. ברור, אם כן, שליבת כתב האישום היא עבירת השוחד בתיק 4000. אולם באותה המידה שהעבירה הזו היא לב כתב האישום העתידי נגד ראש הממשלה, היא ככל הנראה גם נקודת התורפה המרכזית שלו.
כדי להסביר איפה הבעיה צריך להקדים הקדמה משפטית קצרה על עבירת השוחד. זו עבירה שבבסיסה מצויה כוונה. בשוחד צריך להיות מרכיב של מתת מצד נותן השוחד, ותמורה מצד עובד הציבור שמקבל את השוחד. אבל אין הכרח ששני הרכיבים הללו יתקיימו בפועל. למשל, אם קבלן מציע שוחד לראש עירייה הוא עבר עבירת שוחד גם אם ראש העירייה סירב להצעה. ובכל זאת, שני הרכיבים צריכים להתקיים רעיונית. כלומר, הקבלן הציע לתת שוחד כדי לקבל תמורה. זה נכון כמובן גם במקרה שראש העירייה הדמיוני ביקש שוחד והקבלן סירב לתת אותו. אם ראש העירייה ביקש שוחד והציע בתמורה להעניק לקבלן הטבות בתוקף סמכויותיו, שני הרכיבים התקיימו. התביעה רק צריכה להוכיח את הכוונה הקושרת בין המתת מצד המשחד ובין התמורה שנתן עובד הציבור.
אלא שהוכחת הקשר הזה היא משימה קשה מאוד. בדרך כלל צדדים לעסקאות שוחד חכמים מכדי לדבר במפורש על עסקת השוחד שהם רוקמים. לכן, אם לא מצליחים ליירט ממש במקרה "אקדח מעשן", קשה מאוד להוכיח את הקשר בין המתת לבין התמורה. אז מה עושים? כיצד מוכיחים עבירות שוחד? לצורך כך הגו המשפטנים כלל (או בלשון המשפטנים "חזקה") שפותר את הבעיה: אם אדם נותן לעובד ציבור מתת (כסף או שווה כסף) והוא בסיטואציה שבה הוא בקשר עם אותו עובד ציבור וזקוק לו, אפשר להניח שהמתת ניתנה במטרה לקבל תמורה. הכלל הזה נובע מהשכל הישר. הכול יודעים כלה למה נכנסת לחופה, והכול יודעים שקבלן אינו נותן לראש עיר דירה במתנה רק כי הוא אוהב אותו.
בניגוד למה שאומרים רבים ממקורבי ראש הממשלה, סיקור חיובי בהחלט יכול להיות שוחד. במצב שאפשר להוכיח באמצעות "אקדח מעשן" קשר בין סיקור חיובי ובין, למשל, הקלות רגולטוריות (כפי שנטען בתיק 4000), אין כל חשיבות לעובדה שסיקור חיובי הוא לא כסף. סיקור חיובי שווה כסף ואנשים משלמים עליו כסף (תשאלו כל יחצ"ן), ולכן הוא יכול בהחלט להיות מתת במערכת יחסים של שוחד. ואולם, קשה מאוד לטעון שסיקור חיובי הוא אכן מתת כזאת שנכנסת לכלל שהזכרנו קודם. הרי כלי תקשורת נותנים סיקור חיובי לפוליטיקאים מאלף סיבות, כל הזמן; לפעמים בגלל אידיאולוגיה, לפעמים בגלל קשרים אישיים, ולפעמים סתם כי מגיע. לכן גם אם יש מתת (סיקור חיובי) ויש תמורה (הקלות רגולטוריות, בהנחה שאכן היו כאלו), יש קושי בהוכחת הקשר.
אנחנו, בניגוד לאנשי הפרקליטות והסנגורים, לא באמת מכירים את חומר הראיות. אפשר רק להניח שאילו נמצא אקדח מעשן כנ"ל, מן הסתם מישהו היה מדליף אותו. לכן קשה לראות כרגע, בהנחה שאקדח מעשן כזה אינו קיים, כיצד מצליחה הפרקליטות להוכיח את עבירת השוחד בתיק נתניהו. קשה גם לדעת אם היא תודה בכך כבר בכתב האישום או שניאלץ להמתין להחלטת בית המשפט.
