ארבע שעות בלבד חלפו מצאת הצום, ואביגדור ליברמן קיים את הבטחתו לפרסם מתווה משלו להקמת ממשלת אחדות. מילה של ליברמן זו מילה. אבל כצפוי, הרבה הפתעות לא היו במתווה הזה. אם מישהו חשב שיו"ר ישראל ביתנו יביא לשולחן המשא ומתן איזה רעיון מקורי ופורץ דרך – הוא התבדה. למעשה, את הרעיון של ליברמן אפשר לתמצת במשפט קצר: ממשלת גנץ־נתניהו בהנהלת ליברמן. ליברמן רוצה לנהל את הרכב הממשלה (תחילה רק הליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו, ואחר כך מי שירצה להיכנס על בסיס קווי היסוד – שיקבע ליברמן). הוא גם מתיימר לקבוע את את סדר הרוטציה (מתווה הנשיא) ואת סדר היום של הממשלה (תקציב, חקיקה שליברמן מעוניין בה, ותר"ש כפול לצה"ל). מה הוא משאיר לבני גנץ ולבנימין נתניהו? לא ברור.
במתווה של ליברמן ברור על מה גנץ ייאלץ לוותר: הוא ייאלץ לזנוח את הווטו של כחול לבן על ישיבה בממשלה שנתניהו עומד בראשה, אפילו רק באופן רשמי. ברור מאוד גם על מה נתניהו יצטרך לוותר – על גוש הימין היקר לו, ובמידה רבה גם על האינטרסים של הגוש הזה, שכמעט כל מפלגותיו הן דתיות־חרדיות (ש"ס, יהדות התורה ומפלגת הציונות הדתית). נתניהו ייאלץ לבגוד בשותפיו הנאמנים ביותר, ולהפקיד (או שמא להפקיר) את גורלו הפוליטי בידי שונאיו. מי שיגיע לשולחן בלי כל ויתור הוא ליברמן, שאמור ליהנות מכל העולמות ולגייס את כל 65 חברי הכנסת של שתי המפלגות הגדולות כדי לבצע את סדר היום שלו.
ההיבריס של ליברמן, שמשוכנע כי שמונת המנדטים שלו מקנים לו את הזכות לנהל את המדינה באופן בלעדי, תוקע את מדינת ישראל כבר עשרה חודשים. אם הוא יימשך, נמצא את עצמנו במצב שבו היבריס של פוליטיקאי אחד עם אגו קצת יותר מדי מפותח מכניס את מדינת ישראל למשבר עמוק במיוחד. המציאות הזאת לבדה צריכה לדחוף את המערכת הפוליטית לייצר בהקדם שינוי בשיטה, כך שאפילו ליברמן עם שמונה מנדטים לא יוכל להכניס מדינה שלמה לסחרור בלתי נשלט.
