בתוך האלפים שחסמו את נתיבי איילון בהפגנות ביולי האחרון, משכה את תשומת ליבי קבוצה של כמה נערות ונערים. הם לבשו חולצות שחורות שעליהן נכתב בלבן "אברה עדיין חי", הניפו שלט עם תמונתו של הנער סלומון טקה ז"ל, וזעקו "חיי אינם הפקר".
אחת הנערות, בת 13 מלוד, סיפרה לי מה הביא אותה לאיילון. "ביקשתי מהחברות שלי בבית הספר להחליף את תמונת הפרופיל באינסטגרם לתמונתו של סלומון טקה, כאות הזדהות. החברות שלי מהעדה מיד החליפו, אבל החברות ה'נצ'יות' (לבנות) שלי לא הסכימו להחליף. אז הבנתי שאני לבד".
הסיפור שלה מתמצת את מצבה של הקהילה האתיופית בארץ. הנערה הזו היא דור שלישי שנולד וגדל כאן, ולא מכיר שום מקום אחר בעולם מלבד ישראל. זהו דור שחי ונושם את ישראל, אבל לא מרגיש ישראלי. לא מרגיש שייך. לכן פרצו הזעם והכעס בקיץ האחרון, בהפגנות שרובן אורגנו בידי אותם נערים ונערות באמצעות הרשתות החברתיות.
אני מלווה את הקהילה הנפלאה הזאת במשך עשור. ראשוני בניה ובנותיה החלו להגיע לארץ לפני כארבעים שנה, במבצעים שנעשו בים, ביבשה ובאוויר, בדרכים ששום תסריטאי הוליוודי לא העלה על דמיונו. לוחמיה הנועזים והאמיצים של המדינה יחד עם חלוצי הקהילה עשו זאת במציאות.
מאז הקהילה נמצאת במאבק תמידי להכרה. הכרה מצד הממסד הרבני האורתודוקסי, ששוב ושוב מסרב להכיר בסמכותם של הקייסים שלנו, המנהיגים הרוחניים ששמרו על הקהילה במשך אלפי שנים; ומאבק תמידי נגד אפליה וגזענות שמהן סובלים בניה ובנותיה של הקהילה.
המקרה הבא מלווה אותי תמיד, והוא כמעט גרם לי להישבר. זה קרה ב־2010. מקור שבתחילה סירב להזדהות, יצר איתי קשר וסיפר: "ישנו גן דתי בבאר־שבע שמפריד בין ילדים לבנים לשחורים. אתה חייב לעשות עם זה משהו". אמר ונעלם. כשניגשתי להורים של אותם תינוקות ממוצא אתיופי, ואמרתי להם שהגיע אליי מידע על כך שהגן מפריד בין התינוקות הלבנים לשחורים, אף לא אחת מהאימהות האמינה לי. התשובות שקיבלתי הסתכמו במשפט הבא: חפש את הסיפור בגן אחר, לא בגן שלנו. בסופו של דבר הצלחתי להיכנס לגן המדובר, כמובן בזהות בדויה, ואת מה שעיניי קלטו לא אשכח לעולם.
היו שם שני חדרים מופרדים. חדר אחד גדול, מרווח, מטופח ומלא בצעצועים, ובו כמה פעוטות, כולם לבנים. החדר השני קטן, מוזנח ועם צעצועים מעטים, אך מספר הפעוטות כפול מבחדר הסמוך. כולם שחורים. באותו רגע בא לך לבכות, פשוט לבכות. אתה לא יודע איך להתמודד עם זה. כל הפאסון של כתב פלילי, שראה אינספור מקרים של זוועות, לא מחסן אותך למראה של תינוקות תמימים, שהמבוגרים החליטו לנהוג בהם בדרך משפילה ומבזה שכזו. ניסיתי לדלות מידע מהגננת ושאלתי אותה איך קרה שהם הופרדו. היא השיבה שהם מעולם לא היו ביחד. למה? איך? כי ההורים דרשו להפריד מהיום הראשון. ברור לכם מי מההורים דרש להפריד.
ברגעי החשיפה הרגשתי שכל הקהילה בוכה איתי. כמה ימים לאחר מכן קיבלנו את עם ישראל במיטבו. אלפים יצאו להפגין – שחורים ולבנים, דתיים וחילונים, נשים וגברים – נגד ההפרדה ונגד הגזענות, ובעד השילוב והיחד.
"אוטוטו מגיעים לירוסלם"
בשנה שעברה מצאתי את עצמי יחד עם דני קושמרו וצוות צילום של חדשות 12 במחנות של היהודים באתיופיה. טסנו לשם כדי להכין סדרת כתבות מיוחדת בשם 'מפוצלים', והיא שודרה במרץ האחרון. העבודה עליה נמשכה יותר מחצי שנה.
הם מרוכזים בשתי ערים גדולות – אדיס־אבבה, בירת אתיופיה, וגונדר. בפי רבים הם מוכרים כ"פלשמורה", אבל הם מכנים עצמם שארית יהודי אתיופיה. שהינו שם כמעט שבוע ימים. מה שהעיניים שלנו ראו והאוזניים שמעו הוא סיפור בלתי נתפס, קשה לעיכול ולהבנה. איך ייתכן שבחסות המדינה מפרידים משפחה שלמה, פשוט מפצלים אותה, חצי כאן בארץ הקודש וחצי שם במחנות? איך ייתכן שאחיות מאותה אם ומאותו אב מופרדות? איך ייתכן שאחים תאומים מופרדים? יושבי המחנות ממתינים לעלייה כבר יותר משני עשורים, וכל הזמן אומרים להם אוטוטו מגיעים לירוסלם, ירושלים.
פגשתי במחנות את שני גיבורי נעוריי, ח"כ לשעבר אדיסו מאסלה, וח"כ לשעבר שלמה מולה. השניים עושים חיל בעסקים באתיופיה, אבל לא זונחים את בני הקהילה שממתינים לעלייה ומנסים לעזור בכל דרך אפשרית. השניים אומרים לי: "מה אתה מופתע? ככה זה כשמדובר ביהודים שחורים. המדינה תמיד תמצא תירוץ לעכב את קצב העלייה או את העלייה בכלל. כך היה לפני ארבעה עשורים, וככה יהיה גם עכשיו. אבל אנחנו לא מוותרים".
מדינת ישראל הרשמית לא נמצאת במחנות האלה. אבל יש רב אחד שמקדיש את רוב זמנו ומרצו לעידוד העלייה של הקהילה הזאת. זהו הרב מנחם ולדמן, ואיתו תנועת בני עקיבא. מדהים מה שהצעירים והצעירות של בני עקיבא עושים במחנות האלה. מפיחים תקווה, ומלמדים את ילדי המחנות עברית, יהדות, היסטוריה של ארץ ישראל ועוד.
אחת המתנדבות, צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, ניגשה אלינו וסיכמה את המציאות במילותיה: "כשמדובר ביהדות אתיופיה, מדינת ישראל עושה הכול כדי להוכיח שהם לא יהודים. וכשמדובר ביהדות אחרת, יהדות לבנה, מדינת ישראל עושה הכול כדי להוכיח שהם כן יהודים". נשארנו פעורי פה.
קהילת יוצאי אתיופיה בישראל סובלת מגזענות ממסדית וחברתית ומשיטור־יתר, ולמרות כל זאת היא לא נשברת. נהפוך הוא. המוטיבציה שלנו לשבור את תקרת הזכוכית ולהיות חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית – היא עצומה. לא מעטים מאיתנו מצליחים לעשות זאת בעבודה קשה ובהתמדה אינסופית ולהתברג במוקדי השפעה, ובכך לשמש גם מודל לחיקוי והשראה בעבור כל ילדי ישראל. 
