אחד האירועים הפוליטיים הקשים ביותר במחוזותינו קצת נשכח. הימים ימי קיץ 1999, המקום הוא מרכז מפלגת העבודה החגיגי בגני התערוכה. המתמודדים בפריימריז המתינו במתח להודעה אם זכו במקום ברשימה לכנסת ה־15, או שנשארו בחוץ. על משבצת העולים במפלגה התחרו בין היתר אדיסו מאסלה, אז חבר כנסת, וסופה לנדבר, המורה לרוסית של שמעון פרס.
לנדבר קיבלה יותר קולות והוכרזה כמנצחת. מאסלה וחבריו, יוצאי אתיופיה, סירבו לקבל את התוצאות וטענו שספירת הקולות זויפה כדי לסלק את נציג העדה מהכנסת. במקום קמה מהומת א־לוהים. מאסלה ועשרות מנאמניו עשו את דרכם לעבר הבמה, נהדפים בידי מאבטחים שתוגברו במנהל מטה הבחירות של המפלגה יובל פרנקל, איש גדול ממדים שלא ידע את נפשו באותם רגעים. ההצגה הדמוקרטית הגדולה של מפלגת העבודה נהרסה. מאסלה האשים את יו"ר המפלגה אהוד ברק בהפרדה גזענית, לא פחות. לימים הוא חזר על טענותיו הקשות והרחיב אותן כלפי החברה הישראלית כולה. היום מאסלה הוא איש עסקים שמחלק את זמנו בין אדיס־אבבה לבת־ים.
בעיני רבים, מאסלה היה המנהיג הראשון והאחרון עד כה של הקהילה האתיופית בארץ. איש שהתנהל ללא מורא, לא עשה חשבון לאיש, לא ויתר על עמדותיו וידע להילחם על זכויות העדה. "מאסלה נולד מנהיג", אומר עליו דוד אבבה, פעיל מוכר בקהילה שהתמודד בפריימריז האחרונים על מקום ברשימת הליכוד ונכשל. "מאסלה הוא מרקסיסט שרחוק מהעמדות שלי, אבל הוא היה מוכן למות בשביל הקהילה. גם עכשיו, אילו רק יבוא ויציג את המועמדות שלו, 90 אחוזים מבני הקהילה שלנו יצביעו עבורו. חבל לי על כל מה שקרה. הפסדנו את מרטין לותר קינג שלנו", מסכם אבבה בצער.
מאסלה פתח את השער לפוליטיקאים ממוצא אתיופי, אבל איש לא הצליח באמת להיכנס או לפרוץ קדימה. שלמה מולה, איש מפלגת קדימה, היה פרלמנטר מצטיין שניסה להמשיך את הדרך. מולה נכנס לכנסת במהלך 2008. לפני בחירות 2009 התעקש להתמודד בפריימריז בקדימה ולוותר על השריון. מולה, כמו פוליטיקאים אחרים בקהילה, טוען כי זו הדרך היחידה שבה מתייחסים אליך ברצינות. "אתה חייב להיות עצמאי, שלא יעשו לך טובות. רק בדרך הזו מעריכים אותך. אתה לא תלוי", אומר מולה.
מולה כרת בריתות עם שותפים כדי להעביר חוקים, אבל גם מתוך חזון פוליטי. "מנהיג אמיתי חייב גם לצאת מהתחום של הקהילה האתיופית", הוא אומר. "אתה צריך להתערות, להשתלב, לעסוק בנושאים ששייכים לכולם. כך אתה מראה שאתה לא מגזרי ושבאת לשנות בשביל כולם. אני העברתי חוקים בעניין הביטוח הלאומי יחד עם חנין זועבי. גם עם השטן הייתי עושה קואליציה אם העניין היה נראה לי חשוב. אם לא תקשור אינטרסים לא תצליח במישור הפרלמנטרי, וכך גם לא תצא מהמחנה האתיופי למנהיגות לאומית".
כיום מולה הוא איש מרצ. הסיטואציה הפוליטית שבה איש לא מוכן להקים קואליציה עם המפלגות הערביות נראית לו ביטוי לגזענות, בדיוק כמו כלפי האתיופים. מולה: "ברגע שאתה לא מוכן לשבת עם מי שלא דומה לך בצבע, במגזר או במגדר, אתה פשוט גזען. ושלא יספרו לי שהערבים לא רוצים. הם קיבלו 13 מנדטים רק בגלל שאיימן עודה הודיע שהם דווקא כן רוצים להשתלב בקואליציה".
ביטלו את המשבצת
מולה צודק, וגם אבבה. חברי הכנסת בני העדה האתיופית, שעברו בכנסת או שמכהנים בה הם בעצם מינויים פוליטיים, וזו אחת הסיבות שלא הצליחו במיוחד. ספק אם רבים זוכרים את שמעון סולומון, שהוצב ברשימת יש עתיד לכנסת בבחירות 2013. סולומון היה מינוי של לפיד, שגם מחק אותו מהרשימה לפני בחירות 2015, ושילב במקומו את פנינה תמנו־שטה. בעקבות הירידה בכוחה של יש עתיד היא לא נכנסה אז לכנסת, אבל חזרה בהמשך, לאחר התפטרותו של יעקב פרי.
"מנהיג צריך להתמודד, לא להתמנות", מחדד אבבה. "אתה צריך להביא לכנסת ביטוי אותנטי. אתה צריך להקים קול זעקה, להילחם, ולא לקבל אישור לכל דבר שאתה עושה ממי שהביא אותך, ולהרגיש שאתה עובד אצלו. אתה לא יכול לייצג אותי כאתיופי אם אתה לא נבחר בידי הציבור שלך".
בכנסת של היום מכהנים שניים מבני הקהילה, שניהם מכחול־לבן: פנינה תמנו־שטה וגדי יברקן, מקום 33 ברשימה שנכנס בדקה התשעים. תמנו־שטה היא מינוי של לפיד. יברקן הוא מינוי של יעלון. סיכויי ההצלחה שלהם מוגבלים, לפחות על פי הניתוח של מולה, אבבה ואחרים. דווקא הפעיל אבי יאלו זוכה להערכה. יאלו, ממנהיגי המחאה הקשה והמדוברת של הקהילה האתיופית, הקים בבחירות האחרונות את רשימת צדק. יאלו סירב עד היום להצטרף למפלגות גדולות, והודיע שהוא לא מייצג את הקהילה בלבד אלא את כל האנשים שמחוץ למעגלי ההשפעה – בפריפריה, בקרב הציבור החרדי והערבי. כך גם נראתה הרשימה שהגיש לכנסת, שלא עברה את אחוז החסימה.
דווקא בליכוד הכיוון נראה הפוך. במפלגה ביטלו את משבצת העולים אחרי מאבקים פנימיים, שבסופם מצא עצמו בחוץ אברהם נגוסה, חבר כנסת ואיש שנוי במחלוקת שלא הצליח לבלוט במשכן. דוד אבבה טוען כי מפלגת השלטון ניתקה קשר עם בני העדה. אחרי המהומות האחרונות, בעקבות הריגתו של הצעיר סלומון טקה, היחס כלפי ראש הממשלה נתניהו קשה במיוחד.
"אתה צריך לקרוא את הפוסטים ולשמוע את תחנות הרדיו באמהרית. השנאה לנתניהו עצומה. מבחינת רבים הוא שונא את השחורים", מסכם אבבה, איש הליכוד, את התמונה המורכבת. "אפילו את היחס שלו לאובמה מגדירים כגזענות של האדם הלבן כלפי מי ששונה ממנו. ברור שזה בא לידי ביטוי גם בבחירות. הקולות החסרים לנו היום הם קולות אתיופיים, וזה קריטי. אין קולות ואין מצביעים, דווקא בציבור ימני פלוס". 
