"אנחנו קהילה ציונית", הם התחילו בהתנצלות, "אל תראה אותנו ככה, פשוט משום מה לא יצא לנו לחגוג את יום העצמאות הישראלי עד לפני שנה". במילים אלה קיבלו אותנו חברי הקהילה היהודית בהוליווד שבפלורידה בשיחת טלפון, רגע לפני שעלינו על המטוס למדינה שטופת השמש והחופים. זה הפתיע אותי: כבן לעולים מארה"ב, אשר גדלו בקהילות של הציונות הדתית, היה לי ברור שבקהילות מסוג אלה, אורתודוקסיות־מודרניות, ברור שמדי שנה לוקחים רגע הפסקה, זוכרים את הנופלים למען המולדת, ולאחר מכן מפשירים שקיות פלאפל קפואות וחוגגים עצמאות. טעיתי. ובענק.
הסיבה הפשוטה לכך ששנה קודם לכן קיימו לראשונה טקסי יום הזכרון והעצמאות בבית הכנסת היא שאז הגיעו לראשונה שליחים מטעם תנועת בני עקיבא העולמית וקידמו את הרעיון. לא שהם היו צריכים להאבק במישהו כדי שזה יקרה: כולם רצו שהם יארגנו את האירועים. זה כאילו שעד אז לא היה לאף אחד זמן או רעיונות יצירתיים מספיק בשביל להרים את הכפפה. שנה לאחר מכן כבר היה לנו ברור שלא משנה מה נעשה במהלך השנה – ימדדו אותנו על פי אירועי יום הזיכרון והעצמאות בבית הכנסת – ואני מקווה מאוד שסיפקנו את הסחורה.
אתם בטח חושבים לעצמכם: מה הוא מופתע, הרי הם גרים שם, ואנחנו גרים כאן – למה שהם יחגגו את יום העצמאות של מדינה אחרת. אבל העניין הוא שמדובר ביהודים כל כך ציוניים, שלא הצלחתי להבין איך הם לא השכילו לציין אותו. הרי איך תגדיר עצמך ציוני־דתי אם אתה לא אומר "הלל" ביום העצמאות, לוקח רגע להודות לקב"ה על המתנה האדירה שהעניק לנו אחרי אלפיים שנות גלות.
הדוגמה שלי היא רק אחת מתוך אלפים, ומראה ששליח אחד קטן יכול ליצור שינוי גדול: למרות האינטרנט והעולם הגלובלי הקטן, אין תחליף להימצאות בשטח, לקשר הבינאישי ולהיכרות עם האנשים פנים מול פנים.
את שליחותנו קיימנו בשנה טעונה מאוד: ההתנתקות מגוש קטיף החלה ביום שבו טסנו לארה"ב. ישבנו בשווארמיה כשרה שבה משדרים את הערוץ הישראלי בשידור חי, ובהינו במסכים בעוד המשפחה המאמצת ניסתה להכיר אותנו. הם לא הבינו למה הנושא כל כך מסעיר אותנו, גורם לנו לקרוא כל כתבה שרק אפשר ולא לישון בלילה. את השנה סיימנו במחנה קיץ לבני נוער יהודים בפנסילבניה במהלך מלחמת לבנון השנייה. אמנם היה חדר מחשבים עם חיבור איטי לרשת, אך כל הצוות ביקש להשתמש במחשבים – וכל ישראלי שחזר מביקור באתרים ישראליים מיד עדכן את השאר במתרחש. מדי יום שישי היה מגיע בעלה של אחת מנשות הצוות מניו־יורק והביא לנו עותק של ידיעות אחרונות בגירסה האמריקנית. קראנו כל עמוד בשקיקה – ובכינו כשגילינו שחלק ממכרינו נפלו בקרב.
במחנה זה דווקא לא תפס תשומת לב מרכזית: קראנו תהילים עם החניכים שלי, וקיימנו אף ערב הסברה לצוות האמריקני – אך מעבר לזה, המרחק המחיש לי עד כמה הנתק גדול. אנחנו לא מספיק מבינים מה קורה אצלם, ולהם אין את הכלים להבין אותנו הישראלים.
אך עם כל הקשיים שיש בשליחות, ויש, הפירות למאמץ מגיעים, ודווקא מהמקומות הכי לא צפויים. בזמנו, לא יכולתי לנחש בחיים מי יהיו החניכים או התלמידים שבסופו של דבר יעלו לישראל תוך עשר שנים. כמו שקורה הרבה בחינוך, הם פשוט הפתיעו אותי. פעם נתקלתי בחניך לשעבר בחדר כושר ירושלמי, בעודו מתאמן לקראת הגיוס לצה"ל. מי היה חושב שאותו ילד מפונק ומרוכז בעצמו יעזוב הכול ויתנדב לשירות צבאי? כעיתונאי יצא לי לסקר טיסת עלייה מארה"ב, וכשירדתי מהמטוס, קיבל אותי חניך נוסף, שכבר השתחרר מצה"ל והחל לעבוד עם חיילים בודדים. איזו התרגשות. חיבוק גדול וסיפוק עצום.
אך זה לא קרה רק בגללי. אלא בגלל שנים רבות של שליחים, רבנים ואנשים חינוך שהוא נתקל בהם. זה קשור גם לחינוך שקיבל בבית. אבל עצם העובדה שהייתי חלק קטן מאלה שגרמו לאותם צעירים לעשות סוויץ' בראש ולחשוב על הגירה למדינה אחרת, במרחק עשר שעות טיסה מהבית – מפתיעה אותי כל פעם מחדש.
כעיתונאי שמסקר בשנים האחרונות את העולם היהודי, אני שם לב שהישראלים שעברו חוויית שליחות, ובטח בני או בנות הציונות הדתית, חיים את יהדותם בצורה אחרת לגמרי. אולי אפילו שלמה יותר. הם באמת מבינים את העולם היהודי, קולטים את המציאות המורכבת. מבינים שלא הכול שחור או לבן: שאין דבר כזה להגיד "אז למה הם פשוט לא עולים?" כי הרי כמה מאיתנו באמת היגרו למדינה אחרת? כמה מאיתנו השאירו מאחור את ההורים הקשישים ועלינו לישראל? כמה מאיתנו הרגישו הטחות אנטישמיות מתלמידים בבית הספר או ברחוב רק משום שאנחנו יהודים? רובנו לא עברנו זאת, ולכן לא נוכל להבין אותם באמת.
אותו יום העצמאות שחוויתי בהוליווד היה המשמעותי ביותר בחיי. לא עוד השתתפות בהופעה ברחוב עם מנגל וצפייה בחידון התנ"ך. אלא שבוע שלם של אירועים משמעותיים, עם תוכן מעמיק ואוזניים קשובות. עמדתי על הבמה וסיפרתי על הפיגוע שהתרחש אצלנו ביישוב. על התודה וההערכה שאני רוחש להוריי שהשכילו לעלות לישראל ולגדל דווקא שם את ילדיהם. וכן, אפילו הפשרנו שקיות מוקפאות של פלאפל מגעיל והגשנו אותו בתוך פיתות אמריקניות יבשות. אבל זה היה אותנטי. זה היה אמיתי, וזה גרם לשינוי. גם אתם יכולים לעשות את זה. יאללה, טוסו מכאן.
