בערב חג הסוכות תשנ"ח (1997), בשעה שלוש אחר־הצהריים, נשמעה דפיקה בפתח ביתו של מואיז אמסלם ממונטריאול. בפתח עמד פקיד בית המשפט, שמסר בידו זימון לדיון חירום משפטי. ועד הבניין הגיש נגדו תביעה, בדרישה שיפרק מיד את הסוכה שבנה במרפסת הבית. הדיירים, רבים מהם מוסלמים, טענו שהסוכה מנוגדת לתקנון הבניין, פוגעת במראהו האסתטי ומורידה את ערך הדירות. שעות ספורות לפני החג התייצב אמסלם בבית המשפט. השופט התורן הבין כנראה מה באמת קורה שם ודחה את הדיון בכמה ימים, מה שהפך את כל העניין למיותר: במוצאי החג פירק אמסלם את סוכתו, ושוב לא נותרה עילה לדיון.
אך הסכסוך המשפטי לא נפתר. בשנה הבאה הגיש ועד הבניין תביעה משפטית זמן רב לפני החג, והפרשה התגלגלה בכמה ערכאות, והגיעה עד לבית המשפט העליון של קנדה. זה פסק ב־2004 שהחירות הדתית של אמסלם גוברת על ההסתייגויות של שכניו, והתיר לו לבנות סוכה במרפסת ביתו. בין היתר ציינו השופטים שמבנה זמני שעומד רק שבוע אחד בשנה אינו מטרד אמיתי, ואינו מוריד את ערך הדירות.
זה אכן מה שמאפיין יותר מכול את הסוכה: הזמניות. בהלכה קוראים לזה "דירת עראי". הסוכה היא במהותה זמנית וארעית, וזה גם המסר הרוחני של החג הזה. סוכות הוא "חג האסיף", המועד החקלאי של איסוף היבול. באופן טבעי, מלוות את הימים הללו תחושות של שמחה וסיפוק. אחרי שנה שלמה של עבודה קשה, סוף־סוף רואה האיכר ברכה בעמלו. הוא יכול להתכנס בביתו, ולשׂבוע מפרי יבולו. דווקא בעת הזו מורה לו התורה לזנוח למשך שבעה ימים את ביתו היפה ולגור בדירה ארעית ורעועה. כי היציבות, השפע והביטחון הם רק אשליה. בסופו של דבר, כולנו בני תמותה. כל מה שנבנה וכל מה שנשיג – כולו ארעי, זמני.
שמעתי על אבא ששאל את בנו מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול, והבן השיב: "להיות מגה־סֶלֶבּ". מבין כל החלומות שיכולים להיות לאדם, דומה שזה העלוב ביותר. לזכות החלום הזה ייאמר שהוא גלגול (קצת משונה) של החלום האנושי העתיק להיות בן־אלמוות: גם אם כולנו נמות בבוא יומנו, גם אם קיומנו כאן ארעי, לפחות שמנו ותהילתנו יישארו אחרינו לנצח. אך האם באמת שמנו יישאר בעולם אחרינו? פעם שאלו אותי בריאיון איך אני רוצה שיזכרו אותי בעוד מאה שנים. השבתי שאף אחד לא יזכור אותי בעוד מאה שנים, מלבד אולי הנינים שלי, אם אצליח להיות אדם טוב במיוחד.
גם אם הסוכה עומדת לשבוע אחד בלבד, נבנה אותה בהידור ובקפידה. נתלה בה שרשראות צבעוניות, גם אם אנחנו חוששים, ואולי מקווים, שהגשם יהרוס אותן במהירות. ואם צריך, נילחם על זכותנו לבנות את בניין העראי הזה
אחת הסדרות הכי פופולריות של שנות השמונים, "תהילה", עסקה בחייהם של תלמידים בתיכון לאמנויות הבמה בניו־יורק. שיר הנושא המפורסם של הסדרה הכריז: "אני אחיה לנצח; זכור את שמי". שחקני הסדרה זכו בשלושה פרסי גלובוס הזהב ובתשעה פרסי אמי, אך הכרזתם היהירה לא התקיימה: נדמה לי שאיש מאיתנו לא זוכר את שמו של אף אחד מהשחקנים ההם. גם אם נהיה סלבריטיז לרגע, שמנו ותהילתנו גם הם יתפוגגו, כחלום יעוף. ברומא העתיקה, כשמצביא היה צועד עטור ניצחון ברחובות העיר, צעד לידו עבד שלחש באוזנו: "זכור את המוות", "כך חולפת תהילת עולם".
זה גם מה שאומר לנו קהלת מלך ירושלים. הוא חוזר ומצהיר: "הכול הבל". הבל הוא אד היוצא מן הפה. האד מתפוגג במהירות, וכמוהו חיינו. "אתמול הייתי טיפת זרע", אמר הקיסר הפילוסוף מרקוס אורליוס, "ומחר אהיה קומץ אפר". יש שלמדו מהעובדה הזו שחיינו הם חסרי ערך, אך מסקנת קהלת שונה היא: "סוף דבר הכל נשמע, את הא־לוהים ירא את מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". אדם יכול לחיות חיים של ערך, אם הוא מוותר על היומרה לחיות לנצח, ומעניק משמעות לחייו כאן ועכשיו, כפי שהדריך אותנו א־לוהינו.
גם אם הסוכה עומדת לשבוע אחד בלבד, נבנה אותה בהידור ובקפידה. נתלה בה שרשראות צבעוניות, גם אם אנחנו חוששים, ואולי מקווים, שהגשם יהרוס אותן במהירות. ואם צריך, נילחם על זכותנו לבנות את בניין העראי הזה, כפי שנלחם מואיז אמסלם. חיי אדם, מעשי אדם ושמו של האדם אינם שורדים לנצח; אך הם יכולים להדהד את הנצח, אם אנו מעניקים להם משמעות וערך. או אז הברק החופז הזה שהוא חיינו יאיר לרגע אחד קצר באור שלם, ומה יכול אדם לבקש יותר. איש לא יזכור אותנו בעוד מאה שנים, אבל יש בשמיים גם מי שאינו איש, והוא תמיד זוכר.
