בערב כיפור לפני ארבע שנים (הייתי כותבת באיזו שנה עברית אם היה לי מושג איך סופרים אחורה באותיות), פרסמתי בפייסבוק את הטקסט הבא:
"אני מודה שאני לא מרגישה כלום כלפי יום כיפור הזה. לא הלכתי לערב פייטנים, לא לסליחות. לא למדתי, לא התכוננתי. לא עשיתי חשבון נפש ולא פייסתי מישהו בכל מחיר. למעשה, אני בשלב כזה בחיים, שאני לא מרגישה כלום לכלום. הכול תפעול נטו. יום כיפור / סוכות / שמחת תורה, הכול מבחינתי משוואה של כמות בישולים וכמות גיהוצים.
אני אמורה להתבייש בעצמי, הרי הכול עניין של סדרי עדיפויות, ואם זה באמת היה חשוב לי הייתי עושה הכול כדי להעביר את הערב בכותל. אולי אני לא רוצה באמת. יכול להיות. אני כל כך גמורה, שחוקה, מחוקה, שמאיפה אני אדע מה אני רוצה בכלל.
אני קמה רק ב־80 אחוז כוח, נותנת בהתארגנות של הבוקר עוד 20 אחוז, בעבודה עוד 30 אחוז, באחר־הצהריים ובערב מסיימת את כל השאר, ועוד. בתשע אני מעבירה את השכל למצב איי־רובוט, מסתובבת סביב הבית שוב ושוב ושוב עד שהוא מאורגן מספיק בשביל שאוכל לקרוס בשקט.
שום דבר לא הכין אותי לתקופה כזאת בחיים. תקופות הנערוּת והבחרוּת מלאות לימודים ותרבות וספרים ועניין. תארים, שיעורים, מפגשים, כנסים. לא האמנתי שיגיע עשור שבו הגוף והלב יהיו מלאים, אבל הראש מדי פעם ירגיש כל כך ריק.
זה עובר. אני יודעת. יחד עם הילדים שגדלים ושואלים יחזור העומק ותשוב החשיבה. אבל עד שזה יקרה, אני ככה. עם תקווה יחידה ליום הדין הנורא והאיום, פשוט שיהיה לי צום קל".
*
הייתי אז עם ארבעה ילדים – הכי קטנה בת שנה והכי גדולה בת שמונה. אני קוראת את הטור הזה ומרגישה איך קנה הנשימה שלי נהיה צר. העניין הוא כזה: הפעם זו השנה הראשונה מזה 12 שנות אמהות, שהמצב השתנה. זה התחיל בראש השנה, אחרי שנים שבהן הרגשתי שההגעה שלי לבית הכנסת מיותרת (מילא על תקן – מַאכילת פתי־בר או מרגיעת קרבות חוץ־בית־כנסת). זה קרה אחרי שנים שבהן כבר הפסקתי בשלב מסוים לספור כמה תקיעות שמעתי. הבת־מצוושית שלי קיבלה סט מחזורים מהודר ואני רציתי לשבת לצידה ולהראות לה שזה כאן וכאן וכאן, אז ביקשתי מהבת השנייה לקחת אחריות על האחים שלה. נכנסתי עם כולן לבית הכנסת וקפאתי מקור עם כולן ושרתי עם כולן.
התקרב כיפור, לא הצלחתי להשיג כרטיס לשום "אוחילה" ובמוצאי שבת תשובה, כשאני גמורה מהשבת ולא מאמינה שאני צריכה להתחיל ולתכנן את הבישולים של הסעודות המפסיקות והמשבירות, הגיע מייל: "מחפשות טרמפ לסליחות בכפר־פינס". שמעתי על הסליחות האלה כל כך הרבה. אני 15 שנה גרה 15 דקות משם. בספונטניות שהכי זרה לי סימסתי בקבוצת הבנות – "יאללה, מי ספונטנית ובאה".
דברים משתנים, כי הם גדלו. הילדים הקטנים עצמאיים יותר, והגדולים מצריכים מאיתנו יותר עומק, מחשבה ועשייה. הם גדלים והם מגדילים אותנו איתם. השנה חוויתי חגים, ולא רק תפעולית
עכשיו, אולי זה יישמע לכם מוזר – אבל מעולם לא הייתי בסליחות. מעולם. ובאמת בדרך פחדתי שלא אדע את הסדר ולא אכיר את המילים. אפילו לא הבנתי איזה סידור לוקחים לשם. חוויה כזו מעולם לא חוויתי. עורי סמר במשך שעה שלמה. מעל אלף נשים. תלמידות ובנות משפחותיהן, בוגרות. אף מורה או מנהלת לא הייתה צריכה להגיד כלום או לנהל את זה. בשלב מסוים זה התחיל. שירה, שירה אדירה. חזניות ומובילות, נגניות. הייתי המומה. ספרדי עם אשכנזי, עכשיו עם פעם. והכול פשוט מתנהל וזורם ברכות ואהבה והתרגשות ו…שמחה. כן, הייתה שם שמחה. אם היה קצת חושך, אני בטוחה שגם היו מתחילות הדמעות. מאיפה תדעו, בנות, את הסדר ואת המנגינה. מאיפה הקול הצלול והיציב והענק הזה.
זה נכון, דברים משתנים, כי פתאום. כי הם גדלו. גם הילדים הקטנים עצמאיים יותר, וגם הגדולים מצריכים מאיתנו יותר. עומק, מחשבה, עשייה. הם גדלים והם מגדילים אותנו איתם. השנה חוויתי חגים, ולא רק תפעולית. הייתי יותר מסך בישוליי. אני מקווה שזה סימן לשינוי בעוד תחומים בחיים. בחיים הזוגיים, בחיים החברתיים, בעבודה. אולי עברתי שלב ואני יכולה יותר. לא בכוח וכי "אם רוצים מספיקים הכול", אלא כי פנוי.
חגים הם גם יום פטירתה של ענבל פרלמוטר האגדית. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. 1.10, ערב ראש השנה, תאונת דרכים קטלנית. אחד הציטוטים היפים שלה ששולבו בשיר של אסף אמדורסקי ("חלום כהה") אחרי מותה אומר: "יש דברים שהם קיימים בפנים ואנחנו כאילו לא… לא מודעים אליהם. כולנו ציניים כל הזמן, כל כך הרבה וקהי חושים… אבל זה לא ככה, זה לא ככה… אני יודעת שאני התעוררתי, אני התעוררתי באיזושהי צורה".
תודה ענבל, השנה גם אני התעוררתי. גם אני התעוררתי באיזושהי צורה.
