1 אדל משייפת לי את הציפורן ומעגלת את הקצוות. היא עושה את זה במיומנות של הקלדה עיוורת, תוך כדי שאני מספרת לה על השערורייה האחרונה בחיי ונבלעת בתוך כיסא העיסויים. ואדל כמו אדל –
יודעת נפש לקוחותיה.
"ספא הגרושות", אנחנו מכנות את המקום, על שם התקופה שעבדו בו בעיקר נשים חד־הוריות, לביאות ששורדות את החיים. ומעבר לשירות הקבוע, יש במקום הזה אווירה שמזמנת שיחות וידוי שכאלה. לפעמים נדמה לי שראוי היה לאחד בין לימודי פסיכולוגיה או קואוצ'ינג ללימודי ציפורניים. כי קורה שם משהו, בשעה הזאת, כשאישה אחרת נתונה בין אצבעות ידייך המשויפות. לספא הגרושות לא באים רק בשביל הציפורניים אלא גם בשביל לדבר, אלא אם כן את אחת כזו, שבאה רק בשביל הציפורניים.
וכך קרה בצהריו של יום כאשר למקום נכנסה בחורה חרדית מתוקתקת מכף רגל ועד ראש. שבע מחלפות שיער בפאה, שמלה בצבע זהוב זרחני ודרישה לציפורניים בצבע תואם. נינה הופקדה על ידיה הענוגות, שמתוכן נצנצה טבעת יהלום בגודל א־לוהים־יודע־כמה קראט.
"תגידי", היא שאלה אותה, "כמה עולה טבעת כזאת?"
"הרבה", השיבה העלמה החרדית ולא יספה. גם ניסיונות אחרים לדובב אותה (בכל זאת, יש להן שעה פה ביחד, קצת קשה להעביר אותה בלי דיבורים) נענו בתשובות קצרות ותמציתיות.
"את נראית לי מוכרת", ניסיתי את מזלי מול הנסיכה החרדית האדישה, "יש מצב שאת כוכבת אינסטגרם?"
והנה העלמה התעוררה לחיים. "20 ומשהו אלף עוקבים", הצהירה בגאווה.
והיא יפה. והפנים שלה זוהרות וחלקות. והפאה הארוכה שלה גולשת במורד כתפיה. וכל סנטימטר בגוף שלה זועק עושר. ויותר משהוא זועק עושר, הוא מייצר בחדר תחושת עליונות ברורה. התשובות הקצרות, עיקומי האף, גלגולי העיניים – כולם מעבירים את המסר שמבעד למילים, והמסר הוא: "אתן לא ברמה שלי. במקרה נתקעתי איתכן פה בשעה הקרובה, ואני רק מחכה שהיא תעבור".
תוך כדי השיחה אני פותחת את עמוד האינסטגרם שלה. הוא מלא בצילומי דוגמנות ביתיים. הנה היא במערכת בגדים יוקרתית אחת. הנה היא באחרת. חברות יוקרה מביאות לה מוצרים בשווי עשרות אלפי שקלים רק כדי שתצטלם איתם. וכשאני שואלת אותה איך כל השואו הזה מסתדר עם להיות חרדית היא מחמיצה פנים, מעקמת אף ואומרת: "זה בדיוק הקטע. אנחנו נראה להם שאנחנו יכולות להיות הכי יפות, הכי אופנתיות, ובלי לזלזל באף הלכה של צניעות".
2 בימי נעוריי, כשהיינו בתנועת הנוער, נהגנו לנסוע מדי שמחת תורה לעיירות פיתוח כדי לשמח את התושבים המקומיים. במשך שנים היינו מתארחים בקריית־עקרון, ישנים על רצפת בית הספר בשק"שים ומשם יוצאים לסיבוב הקפות בשכונה. וישנן פנים – פניה של ילדה חמודה מהעיר – שלא יוצאים לי מהראש. בזמן ההקפות השניות היא הצטרפה בתמימותה למעגל הגברים. אפשר להבין אותה – היה שם יותר אקשן ופירוטכניקה ודגלי ישראל מאשר בעזרת הנשים המשמימה.
ואז הוא פנה אליה, אחד מהמדריכים בסניף, וביקש ממנה לעבור לעזרת הנשים. היא נענתה בנימוס, אבל אחרי כמה דקות שוב ניסתה את מזלה, ושוב התבקשה על ידו לפנות את עצמה משם, תוך כדי מתן הסברים על כך שאצלנו לא רוקדים במעורב. ככה כמה פעמים, עד שהתייאשה לבסוף וישבה כל הערב על ספסל בצד.
אז עוד לא הבנתי את זה, אבל היום אני נזכרת באירוע הזה וחושבת לעצמי: איזו פטרונות. לבוא לשכונה כדי לשמח, להרגיש מצילי העולם והארץ, ואגב כך לכפות על התושבים המקומיים את הסטנדרטים ההלכתיים שלנו בלי טיפת התנצלות.
3 נינה מעבירה ניקוי אחרון על ציפורניה של אושיית האינסטגרם החרדית וכשהפרוצדורה מסתיימת היא ממהרת להסתלק משם. לא שלום. לא תודה. רק "אני חייבת לזוז, גם ככה נשארתי כאן יותר ממה שתכננתי".
ואם היה לי קצת יותר אומץ, אולי הייתי מספרת לה על הילדה ההיא, ואיך אפשר לשמור על כל ההלכות בתורה ועדיין להיות מנוול. אולי הייתי מזכירה לה שהתורה לא מתקיימת רק באותיות, אלא גם ברווח שביניהן. אולי הייתי מעיזה להגיד לה שהיא יכולה לסלול אלף כבישים עוקפי צניעות ולעמוד בכל הדרישות ההלכתיות הטכניות, אבל כל זה אינו שווה אם היא הולכת ברחוב ועדיין מסובבת ראשים. וכל זה אינו נחשב אם היא יושבת מול הבחורה שמטפלת בציפורניה וגורמת לה להרגיש קטנה ונרמסת.
יש צניעות שאינה נרכשת בהקפדה על הלכות צניעות. ואת ספר ההלכות הכי חשוב ביהדות – החלק החמישי בשולחן ערוך – אי אפשר ללמוד וגם לא ללמד. זה הפרק הלא כתוב בתורה שמבדיל בין נבלים ברשות התורה לבין מענטשים. בין צנועות למראה לבין צנועות לכת. בין אלו שממוקדים רק במה שהיהדות מחייבת אותם, לבין אלו שרוצים להיות יהודים באמת.
