חיה בתי האהובה אוהבת לשמוע סיפורים. כולם אוהבים סיפורים, וגם היא אוהבת, הרי זה פלא ממש. לפני שבועיים, כשהיינו בחופשה משפחתית ביוון, והנסיעות הארוכות והמתפתלות הפכו לסיוטים מעייפים של בכי וזעקות, הייתי מציע לחיה שאני אספר לה סיפורים, וחיה הייתה נרגעת ברגע, ומהנהנת בראשה. בטח שהיא רוצה לשמוע סיפורים. היא אוהבת סיפורים. כולם אוהבים סיפורים.
וככה היינו מעבירים את הנסיעות. הייתי ממציא לה סיפורים מוזרים, עם דמויות מוזרות. לפעמים, באמצע שסיפרתי את הסיפורים שלי, הייתי מגמגם לרגע, כדי להרוויח זמן, כדי שאוכל לחשוב לאן אפשר לדחוף את הסיפור, וחיה הייתה פוסקת בקול רם, איזה סיפור יפה. ולפעמים, כשאיבדתי את דרכי, היא הייתה עוצרת אותי ודורשת ממני להתחיל סיפור חדש. אבא, זה לא סיפור טוב, ככה היא הייתה אומרת. זה לא סיפור טוב. תספר עוד אחד.
אבל כשהסיפור טוב חיה בעניינים. אוהו היא בעניינים. כשהסיפור טוב, היא מבקשת ממני לספר לה אותו שוב ושוב ושוב. הנה, בטיול שלנו ביוון המצאתי סיפור על גברת ששמה שולה, שקמה בוקר אחד וגילתה שהשיניים ברחו לה. היא הולכת לרופא שיניים כדי לשאול אותו לאן השיניים שלה ברחו, והוא מציע לה ללכת לים לחפש אותן, וזה מה שהיא עושה. היא הולכת לים, ומוצאת שם את השיניים שלה. זה הסיפור שיצא לי. אני יודע שיש בעולם הזה סיפורים טובים יותר, אבל בואו נראה אתכם מחליפים הילוכים בירידות מפותלות עם שני ילדים שצורחים לכם באוזניים, ובכל אותו זמן ממציאים סיפורים נפלאים. בואו נראה אתכם.
בקיצור, חיה נתקעה על הסיפור הזה של שולה. תספר לי שוב את הסיפור על שולה והשיניים, ככה היא אמרה. תספר לי שוב את הסיפור על שולה. ואני סיפרתי לה אותו. מה אכפת לי לספר לה אותו שוב. הזמן נוסע. ובכל פעם שסיפרתי לה על שולה, חיה התרגשה מחדש. בכל פעם היא הביטה בי בתדהמה כשסיפרתי לה ששולה קמה בלי שיניים, בכל פעם היא צחקה כשחיקיתי את שולה מדברת בלי שיניים, ובכל פעם היא מחאה כפיים בשמחה כשהשיניים נמצאו. וכשהייתי מסיים את הסיפור, חיה הייתה מוחאת כפיים, ופוקדת מיד, עם ברק בעיניים, עוד הפעם, עוד הפעם, עוד הפעם את שולה. עוד לא אהבתי די.
*
בתיכון שנאתי ללמוד גמרא. כל הנבירות והפרשנויות והמילים המצחיקות התישו אותי. את הבגרות עברתי בקושי, ואולי בעצם נכשלתי, אני לא זוכר. כשהתחלתי ללמוד בישיבה קיוויתי שאולי עכשיו, כשאני ספון יום ולילה באוהלה של תורה, בבית מדרש שבו לומדים גמרא, אולי עכשיו אני אבין סוף סוף על מה המהומה. אבל בתוך כמה חודשים הבנתי שאין על מה לדבר. הגמרא שעממה אותי, כמו תמיד, והמאבק העיקש והנואש שלי, לאהוב אותה בכל מחיר, היה מאבק ריק, על פארש. אין מה לעשות. יש כאלה שנהנים לצלול לנבכי הבלגן הזה, ואני לא אחד מהם.
בצר לי, וכדי לא לבזבז את הזמן היקר שלי לפני הגיוס, התחלתי ללמוד תורה. פתחתי את ספר בראשית, פרק א', וקראתי את הפסוקים הראשונים. המילים תפסו אותי מיד. הארץ היתה תוהו ובוהו. וחושך על פני תהום. יא אללה. כבר בשלב הזה יש מים בעולם. איזה מוזר. ואחרי פרק א' קראתי את פרק ב', ואחרי פרק ב' קראתי את פרק ג', וככה המשכתי. למדתי תורה, לבדי, מבוקר עד לילה. המילים היפות משכו אותי. הסיפורים הקשוחים הדהימו אותי. ההלכות המבחילות והמשעממות בספר ויקרא גרמו לי לפהק בקול רם. אבל גם אותן קראתי. זה הסיפור.
ויש סיפור. התורה היא סיפור. מסיפורי האבות, לסיפורי העם, לספרות ההלכה, לסיפורי המדבר, ולסיפורו של משה, וחוזר חלילה. בראשיתשמותויקראבמדברדברים, בראשיתשמותויקראבמדברדברים, בראשיתשמותויקראבמדברדברים. יש סיפור, יש סיפור טוב. ואותו אנחנו קוראים, עוד שנה, ועוד שנה. עוד הפעם ועוד הפעם. בדיוק כמו שחיה מבקשת. ובכל פעם הסיפור מוזר, ומתוק, ומחריד ומרגש. בכל שנה מחדש אנחנו צוללים אליו, קוראים את המילים ביחד, שלוש ארבע ו, בראשית ברא א־לוהים את השמיים ואת הארץ. שלוש ארבע ו, בראשית ברא א־לוהים. שלוש ארבע ו.
זה הסיפור שלנו, זה הסיפור הנפלא שלנו, שאנחנו קוראים שוב ושוב. והסיפור הזה יפה כמו הרגע שבו יעקב רואה את רחל לראשונה, ועצוב כמו הרגע שבו משה נותר לבדו על הר נבו, ומגעיל כמו הרגע שבו הכהן משפריץ את הדם על קרנות המזבח, ומערער כמו הרגע שבו בנות צלפחד מצליחות לשנות את דבר האל, ומפחיד כמו החרדה של בני ישראל במעמד הר סיני, ומצחיק כמו השקר השקוף של יעקב, ומכוער כמו המילים הרעות של המרגלים, ומוזר כמו הסוף של סיפור המבול, ומשעמם כמו ההתחלה של ספר במדבר, וחשוב כמו עשרת הדברות, ומתוק כמו ימיו האחרונים של אברהם אבינו. זה הסיפור שלנו, ואיזה כיף שהוא שלנו, ואיזה כיף שהוא סיפור. כולם אוהבים סיפורים.
*
ורק עוד מילה אחת. אבא שלי האהוב שלי נולד בשמחת תורה, והחג הזה, שתמיד נגע לליבי, קיבל מאז שהוא נפטר משמעות נוספת. זה חג געגועים אל האבא שלי, המתוק והחרוץ והפשוט והטוב. חיה בתי האהובה כל כך אוהבת את סבא שלה, ואת סבתא שלה, ואת הסבתא השנייה שלה. אבל את סבא חיים היא לא אוהבת, כי היא לא מכירה אותו. איזה עצוב. יהי זכרו ברוך.
