להיכנס למסעדה ישראלית בחו"ל זה בערך כמו לקנות מסטיק בזוקה בסופר. אבל מה לעשות שיהודים אנחנו, ואין כמו ההזדמנות לפתוח באמצע ברלין דלת שכתוב עליה "איבגי'ס", לומר למוכר שלום בקריצה ולהזמין מנה הגונה של קוסקוס.
לידנו התיישבו שתי ילדות בלונדיניות עם צמות סימטריות ואף סולד ודיברו בגרמנית רהוטה. הן נראו כאילו יצאו מפרוספקט של דרווין. קונטרה מושלמת לרגע שבו ניגשו לדוכן והרכיבו לעצמן מנת פלאפל מסורתית. דקותיים לאחר מכן, במרחק שני רחובות משם, מצאנו את עצמנו עומדים מול בית מחודש ברחוב מרטין לותר 86 ומבקשים מתושבת מקומית לצלם אותנו.
לפני 80 שנה פרצו הגרמנים לבניין הזה, השליכו מהחלון את כל החפצים של בני המשפחה היהודית שהתגוררו שם וגירשו אותם משם למחנות. נערה אחת מהמשפחה – מרגוט, סבתו של בעלי – הצליחה לשרוד את התופת ולעלות לארץ. על הדרכון הישראלי שלה רשמה בכתב יד: "לכל מקום חוץ מגרמניה". והנה אנחנו עומדים שם, הנכד וכלתו, בטננו מפוצצת בקוסקוס, במקום שבו התחייבה שכף רגלה לא תדרוך.
נחתנו בשדה התעופה שונפלד מלאים ברגשי אשמה. לא אחד ולא שניים הרימו גבה כששמעו על היעד שלנו. תהו איך אפשר לעשות שופינג באלכסנדרפלאץ כשבמרחק שתי תחנות משם נמצאים שרידי בניין הגסטאפו. וזו, פחות או יותר, חוויית הטיול הברלינאית: רגע אחד את עומדת מעל חניון ריק ומגלה שמתחתיו נמצא הבונקר שהיטלר התאבד בו, ורגע אחר כך טוחנת ארוחת בוקר בקרויצברג. וברכבת – כל זקן מזדמן מעורר בך מחשבות שאולי מדובר ב"בנשל".
הגרמנים היו נחמדים להכעיס. כשירדנו עם המזוודות במדרגות הרכבת התחתית, יותר מבלונדיני אחד הציע לנו עזרה. הם גם לא מנסים להסתיר דבר בכל סיור שהשתתפנו בו הוזכרו אירועי השואה כהווייתם. ללא צידוקים וללא ניסיון לייפות את ההיסטוריה. במוזיאון "הטופוגרפיה של הטרור", המתאר באופן כרונולוגי את כל שלבי עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, פגשנו קבוצת חיילים גרמנים שבאו ללמוד איך לא להיות כמוהם. בכניסה לשירותים הבחנתי באחת מהם, בגובה 185 סנטימטר, ממררת בבכי.
לא נעים ליהנות בברלין. במיוחד כשאת מצפה לעוינות ולא נתקלת בגרם של אנטישמיות. שלושה ימים את מסתובבת בעיר שפועלת בתקתוק תמידי: הזבל נאסף דקה לפני שהוא מגיע לקצה, המנות במסעדה תמיד מוגשות בזמן וכולם, כולל מוכר הנקניקיות ברחוב, מתייחסים ברצינות לעבודתם ולבושים מדים. אם זו לא הייתה ברלין הייתי חוזרת עם מדריך לראש הרשות המקומית הנכנס ואומרת לו, צא ולמד: כך צריכה להיראות עיר מתוקנת. אבל אז את נזכרת שהתקתוק הזה הוא גם מה שיצר את מכונת ההשמדה.
כנראה לעולם לא נפסיק להרהר בשאלה אם מותר לדבר על גרמניה אחרת. נדמה שגם היום, לגרמנים קשה מאוד לשלוט בכוח כשהם מקבלים אותו לידיים. ניצול משבר החוב של יוון, שהפכה בשנים האחרונות לסוג של קולוניה גרמנית, הוא דוגמה טובה לכך. מצד שני, יש משהו בחשבון הנפש הגרמני, בפחד משחזור ההיסטוריה, שאי אפשר להתעלם ממנו.
את מסתובבת במעלה כיפת הזכוכית של הרייכסטאג, שנבנתה אחרי האיחוד, ויכולה לראות ממנה בכל רגע את אולם המליאה שבו יושב הפרלמנט הגרמני ומקבל את החלטותיו. את חושבת על קנצלרית גרמניה, שהתחילה קדנציה רביעית בשלטון ונמצאת שם מאז שנת 2005, ונדמה שלא זוכה אפילו לעשירית מהיחס התקשורתי שנתניהו זוכה לו למרות היחלשותה בבחירות האחרונות. ועדיין, חוויית הביקור במוסדות הממשל הגרמני מרגישה כמו שיעור הגון בשקיפות ובדמוקרטיה.
אז אולי השאלה צריכה להשתנות. לא האם יש גרמניה אחרת – כי בשביל כל יהודי בעולם תמיד תישאר הגרמניה ההיא – אלא האם מותר לישראלי לבוא לבקר בעיר הטעונה הזאת בלי לקבל מבטים עוינים ושופטים ממי שזה פחות מסתדר להם אמוציונלית.
אני חושבת שהתשובה היא כן. כל אחד מתמודד עם זיכרון השואה בדרכו. סבתא שלי עברה את המחנות אבל מכונת הכביסה שלה הייתה תמיד מתוצרת גרמנית. "הגרמנים היו חלאות", הייתה אומרת, "אבל מה, ידעו לייצר מוצרי חשמל". יש אנשים שצריכים להחרים את גרמניה כדי להרגיש נקמה, יש כאלה שלא מסוגלים נפשית לדרוך שם, ואפשר להבין אותם. ויש אנשים כמוני, שהנקמה האמיתית שלהם היא לחזור לברלין עם ארנק ודרכון כחול ולקנות מעיל יוקרתי בפרצוף שלהם. לעמוד מעל הבונקר של היטלר ולהצטלם בתנועת ויקטורי. להתייצב מול הבית שסבתו של בעלי גורשה ממנו ולתת לדיירת גרמנית מהבניין לצלם אותנו. להתבונן בשתי ילדות גרמניות מתענגות על פלאפל עממי במסעדה ישראלית באמצע ברלין ולזכור שאנחנו כאן, למרות הכול.
לתגובות: rachelm@makorrishon.co.il
