ספק רב אם אביגדור ליברמן ויאיר לפיד התרשמו מההבטחה המרשימה שהעניק להם מנהיגה הרוחני של ש"ס, חכם שלום כהן. בנאומו באירוע חג של ש"ס הודיע הרב שאם השניים ייאותו לשבת בממשלה אחת עם המפלגות החרדיות, בת קול תצא ותכריז שהם מזומנים לחיי עולם הבא. הנאום כולו היה רווי מסרי פיוס מפיו של מי שעד לאחרונה הוביל את הקו המיליטנטי ביותר במארג הסבוך של תנועת ש"ס.
בש"ס, ובעצם בכל המפלגות הדתיות והחרדיות, מבינים כבר שמה שהיה לא יהיה, ונערכים לישיבה משותפת בממשלה עם מפלגות בעלות סדר יום חילוני בתחומי דת ומדינה. השאלה היא האם במפלגות הדתיות והחרדיות מכירים באמת במצב החדש שהתהווה אחרי הבחירות, ואם נערכים שם לשינוי התפיסתי הנדרש, שהוא עמוק הרבה יותר מהסרת החרם האישי על לפיד, נניח.
המציאות הפוליטית החדשה מזכירה לציבור הדתי והחרדי משהו שהיה לו קצת נוח להדחיק: הוא מיעוט. במדינת ישראל יש רוב ליהודים החילונים. נכון, החילונים הללו אינם חילונים בהרבה מאוד תחומים, וחלקם מסורתיים ובעלי קשר עמוק מאוד ליהדותם. אבל בכל מה שנוגע לאורחות חייהם, ודאי בשאלות של דת ומדינה, הם חילונים. על פי רוב הם מוכנים לקבל חלקים מסוימים בסטטוס־קוו השברירי שנבנה כאן בשבעים שנות, אבל חלקים בציבור הזה רואים בו כפייה דתית בלתי לגיטימית.
לא חייבים להאמין לכל תג בסקר עמותת חדו"ש שפורסם ארבעה ימים לפני ראש השנה כדי להבין שיש לא מעט סוגיות שבהן הדתיים (לפחות מהאגף השמרני) והחרדים נמצאים בעמדת מיעוט של ממש. אילו היו עולים להצבעה בכנסת חוקים מסוימים, והיה ניתן לח"כים חופש הצבעה מוחלט בעניינם, התוצאה הייתה מאוד לא לרוח הגוש הדתי־חרדי. הדוגמאות מוכרות – תחבורה ציבורית בשבת, פתיחת מרכולים בשבת, הנהגת נישואים אזרחיים לכל דורש, עבודות תשתית בשבת ועוד. העובדה שהעמדה הדתית־חרדית בסוגיות הללו מקבלת מעמד אינה נובעת מכך שהיא נהנית מתמיכה ציבורית רחבה, אלא משיטת הקואליציה שמאפשרת החזקת "גרעין שליטה פוליטי".
אחד הנושאים שעמדו במוקד מחאת קיץ 2011 היה הטענה שיותר מדי אנשי עסקים ישראלים מחזיקים בחברות גדולות במודל שליטה של פירמידה. כדי להבין במה מדובר נדמיין פירמידת חברות לא גדולה. איש העסקים משה מחזיק ב־51 אחוז ממניות החברה הציבורית "משה אחזקות", וביתרה מחזיק הציבור הרחב. חברת "משה אחזקות" מחזיקה ב־51 אחוזים ממניות מפעל "משה תעשיות", וביתרה מחזיק הציבור הרחב. באיזה חלק ממשי מהאחזקה ב"משה תעשיות" מחזיק משה? מעט יותר מ־26 אחוזים. ובכמה אוחז הציבור הרחב? כ־74 אחוז. אף על פי כן, מאחר שבכל נדבך של הפירמידה מחזיק משה ברוב, שליטתו מוחלטת. האם זה חוקי? כן. האם זה הגון? זו כבר שאלה סבוכה יותר.
מבנה שליטה דומה, באמצעות "גרעין שליטה" שאין לו רוב אמיתי, מתקיים פעמים רבות גם בפוליטיקה, אך שם זה עובד מעט אחרת. לא צריך רוב בכל אחד מהנדבכים. כל מה שצריך הוא להחזיק במפתחות הקואליציה – כלומר, להיות מפלגה (או אפילו סתם קבוצת ח"כים) שבלעדיה אין לקואליציה רוב. קבוצה או מפלגה כזו מסוגלים לא פעם לשלוט בקואליציה, שהרוב שהיא מחזיקה בו שולט בכנסת. התוצאה היא שאין צורך לגייס רוב תומכים לקידום יוזמה מסוימת או לסיכולה, די להפעיל את המנוף הקואליציוני. אם הוא מופעל בחוכמה ובמיומנות, גם מפלגה קטנה של חמישה־שישה חברי כנסת יכולה להתנהג כמו גביר בעיירה. כשמדובר ב־15 עד 20 חברי כנסת בקואליציה, זה אפילו יותר פשוט. קבוצה כזו, כשהיא חברה בקואליציה, מסוגלת בקלות לאכוף את עמדתה על כנסת שלמה. זו תורת גרעיני השליטה על רגל אחת.
הבעיה היא שלפעמים זה פשוט מפסיק לעבוד. למשל, כאשר סוגיות דת ומדינה הופכות לנושא המחולל של המערכת. כלומר, כל עוד המערכת מתארגנת לפי העמדות בסוגייה המדינית, הגוש הדתי־חרדי יכול לייצר גרעין שליטה פוליטי בסוגיות דת ומדינה. אולם ברגע שהמערכת הפוליטית מתארגנת סביב נושא הדת והמדינה נעשה ברור מי הרוב ומי המיעוט, והתוצאה עשויה להיות קשה מאוד לדתיים. הישגים של 70 שנה עשויים במקרה כזה להימחק בזמן קצר מאוד. למרבה השמחה אנחנו עוד לא שם, אבל בהחלט יש מי שמנסה בכל כוחו להוביל את המערכת לשם. קוראים לו אביגדור ליברמן. נכון לרגע זה הוא עוד לא הצליח, אבל הוא גם לא נכשל. הוא עוד עשוי להצליח, אם הגוש הדתי־חרדי לא יתנהל בחכמה.
דומה שבדיעבד ברור לכולם שהתעקשות החרדים (כנראה בהנחיית האדמו"ר מגור) להתנגד לחקיקת חוק הגיוס במתכונת שדרש ליברמן עוד לפני פיזור הכנסת ה־20 הייתה שגיאה. אולי היה אפשר לתקן את השגיאה מיד לאחר הבחירות לכנסת ה־21, אבל גם אז היא לא תוקנה. הרקע להתנגדות החרדים היה תחושת כוח ושליטה במצב, אך כרגע ברור שהאגף הדתי־חרדי ממש לא שולט במצב. את חוסר השליטה הזה צריך להפנים, ואולי למנף אותו לשינוי אסטרטגי, שתמציתו הפנמה של מציאות המיעוט: הגוש הדתי־חרדי הוא מיעוט במדינה, ולכן מותר לו לנהוג כמו מיעוט. לא כל האחריות מוטלת על כתפיו.
עד היום העולם הדתי התנהל בשתי אסטרטגיות מרכזיות בסוגיות דת ומדינה. האסטרטגיה הראשונה, שמובילה אותו כבר עשרות שנים, רואה את הציבור הדתי והחרדי כשומר חומות היהדות במדינה. לכן לעולם אסור לו להיות נכון לפשרה בכל מה שנוגע לסוגיות של דת ומדינה, ובנוגע להשלטת נורמות דתיות־אורתודוקסיות על המדינה ומוסדותיה. אין הכוונה כמובן לאימפריאליזם דתי (ודאי לא בעשורים האחרונים), אך כן מדובר באי נכונות לוויתור בתחום, וקידוש הסטטוס־קוו. כל פגיעה בסטטוס־קוו היא "קאזוס בלי", עילה לפירוק הממשלה ולבחירות.
את האסטרטגיה השנייה, שמאפיינת בעיקר את המחנה הדתי־ליברלי אבל לא רק אותו, אפשר לכנות "פשרה לכתחילה". לפי האסטרטגיה הזו אנחנו צריכים להכיר בכך שאנחנו חיים יחד עם ציבור חילוני גדול, ועלינו להכיר לכתחילה בצרכים שלו כציבור חילוני, בכך שהוא זקוק לתחבורה ציבורית בשבת, בכך שהוא זקוק למרכול פתוח בשבת ועוד. לפי הגישה הזו הוויתור הוא אמנם פשרה, אך לא פשרה שבדיעבד אלא בעצם פשרה לכתחילה.
ייתכן שהגיעה העת לאמץ דרך פעולה שלישית, שאולי הכינוי הנכון עבורה צריך להיות "פשרה מאונס". אם אנחנו מבינים שהגוש הדתי־חרדי הוא מיעוט, מותר לנו להסכים למצב שבו הרוב החילוני מקבל החלטות שאנחנו מתנגדים להן, אך מאפשרים להן לעבור. לא מתוך הסכמה, אלא מתוך הבנה שאנחנו מיעוט ושיש גבול מעשי ליכולת המיעוט לכפות את עמדותיו על הרוב; מתוך הבנה ששבירת כלים על כל נושא עלולה להביא אותנו למצב שבו ליבת זכויותינו כמיעוט תיפגע.
פשרות כאלו הן למעשה לא פשרות. הרי אין כאן פשרה אלא התנגדות מוחלטת, תוך הבנה שלמיעוט אין דרך לכפות לעד את דעתו על הרוב. רוצים לאשר תחבורה ציבורית בשבת? אנחנו נתנגד בממשלה ובכנסת, אבל לא נשבור על זה את הכלים. כך גם לגבי פתיחת מרכולים וסוגיות נוספות. זו מהפכה תפיסתית, שמנוגדת במידה רבה לגנטיקה הדתית־לאומית שהשתלטה בשנים האחרונות גם על החרדים וגורסת אחריות מוחלטת לדמותה היהודית של המדינה. אבל יכול להיות שהגיעה השעה להבין את מגבלות הכוח ולהפנים אותן, עם כל הכאב.
