החזרת המנדט על ידי נתניהו והעברתו לבני גנץ עדיין לא סוללת כידוע את דרכו של גנץ לבית ברחוב בלפור. הדרך לבלפור זרועה עבור גנץ במכשולים רבים, גם אם לכאורה "על הנייר" ניתן לייצר מתמטית תסריט של ממשלת מיעוט בראשותו בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. המחירים שהוא ייאלץ לשלם על הקמתה של ממשלה כזו, הן בהיבט הציבורי והן בהיבט הפוליטי, עשויים להפוך את הקמתה למשימה כמעט בלתי אפשרית, ובכלל לא בטוח שכדאית.
לכן סביר מאוד להניח שחלק ניכר מהמאמצים של גנץ בארבעת השבועות הקרובים יופנו לניסיונות לפרק את גוש הימין. תסריט אפשרי אחד, אולי האידיאלי מבחינתו של גנץ, ירד מסדר היום עם פרסום התוצאות הסופיות של הבחירות. ממשלת גנץ-שמאל-חרדים לא יכולה לקום מספרית, משום שלא יהיו לה 61 המנדטים הדרושים. נכון, גם ממשלה כזו יכולה לכאורה להסתמך על תמיכת הרשימה המשותפת מבחוץ, אולם בממשלה כזו ש"ס לא תוכל לשבת, וממילא כנראה שגם לא יהדות התורה.
מי שכן מוזכרים כמועמדים לשבור את הגוש הם שניים משלושת אגפי ימינה ז"ל. הסיעה הצעירה שלא האריכה ימים מורכבת כידוע משלוש מפלגות שמתחלקות היום לשתי סיעות. המפלגה הראשונה היא הימין החדש. איילת שקד, נפתלי בנט ומתן כהנא. מדובר במועמדים כמעט טבעיים לקואליציה בראשות גנץ. השפה המשותפת שלהם עם חלקים בתוך כחול לבן יותר טובה מזו שהיתה להם בתוך ימינה עם הרב רפי פרץ ומוטי יוגב. הפגישה שתועדה בשבוע שעבר בין בנט לח"כ יועז הנדל היא רק דוגמה לכך. המפלגה השניה היא הבית היהודי. שר החינוך הרב רפי פרץ וח"כ מוטי יוגב. הרב פרץ מיודד אישית עם גנץ, בין השניים יש הערכה רבה שניתן היה לראות גם השבוע בהקפות השניות בכפר חב"ד.
מקורה של הידידות הזו בתקופה שגנץ היה רמטכ"ל והרב פרץ רב צבאי ראשי, והיא נמשכה גם כשהשניים הפכו לאזרחים למהדרין. לא לחינם לא שמעתם את גנץ ומקורביו מצטרפים להתגוללות על מכינת עוצם בעקבות הפייק-תחקיר שפורסם עליה בחדשות 13. המפלגה השלישית, האיחוד הלאומי בראשותו של סמוטריץ', נמצאת כנראה מחוץ למשחק הזה, למרות שכעת היא חולקת סיעה אחת עם הבית היהודי. חוסר הרצון לשותפות שלה בממשלה בראשות גנץ הוא כנראה הדדי, ולא ממש צפוי להשתנות בקרוב, עם או בלי הגוש.
אלא שגם בנט וגם פרץ צריכים לקחת בחשבון שהפוליטי והאישי מתנגשים בסיפור הזה. עריקה של כל אחד מהם מגוש הימין עשויה להיות, בוודאות רבה, קץ דרכו הפוליטית. בנט ושקד יודעים, אבל צריכים לא לשכוח, שאין להם קיום פוליטי במרחב שבין הליכוד לבין כחול לבן. כל כוחם נעוץ במרחב הפוליטי שמימין לליכוד. אם בנט ושקד יתנו לנתניהו וסער את האפשרות לעקוף אותם מימין, הליכודניקים לא ישאירו מהם שריד וזכר עד לתום הקדנציה הקרובה. כל צעד של ממשלת גנץ ירשם אישית על שם בנט ושקד, וייזכר לדיראון עולם רק לגנותם. הליכוד יהיה מוכן להיכנס לקואליציה בראשות גנץ הרבה לפני שהוא יעניק לשקד ובנט ריהביליטציה מהאישום בחבירה לשמאל. ומה שנתניהו וסער יעשו לבנט ושקד בתחום המדיני, גפני וליצמן יעשו באפקטיביות רבה עוד יותר לפרץ בתחומי דת ומדינה. כל רפורמה ולו הקטנה ביותר בתחומים הללו ואפילו כל פסיקה של בג"ץ בנושאי דת ומדינה תירשם באופן מיידי על שמו של הרב פרץ. הוא לא רק יתקשה לשוב הביתה לסביבתו החברתית הקרובה, הוא גם יאבד את קהל המצביעים הכי קרוב אליו וספק רב אם יזכה בקהל חלופי.
בסופו של דבר אין לימין החדש ולבית היהודי תקומה מחוץ לגוש הימין. האינטרס שלהם בקיומו של הגוש הזה גבוה עוד יותר מהאינטרס של הליכוד. לכן, אם יש בשתי המפלגות הללו מי שמשתעשעים בספקולציות אודות אפשרות לשבור את גוש הימין כדאי שירדו מהרעיונות הללו מהר מאוד. הנזק לימין האידיאולוגי עלול להיות בלתי הפיך, והתמורה בשום מקרה לא תהיה כדאית. זאת משום שגם ימינה כולה יחד לא מסוגלת "להעניק" את ראשות הממשלה לגנץ בלי לפחות מפלגה חרדית אחת בתמונה או הימנעות של "הרשימה המשותפת". רק בלוק ימין חזק יאפשר למפלגות הימין הקטנות לבחון את המשך דרכן ואולי אפילו להתאושש בעתיד, מי יודע
